עוצר הוטל על כל תושבי מדינת ישראל בשעות אחר הצהריים של 8 בנובמבר 1948. לא מלחמת העצמאות שעדיין התנהלה מול מדינות ערב הייתה הסיבה לכך, וגם לא מגפה שחייבה לרוקן את המרחב הציבורי. המטרה הייתה לאפשר לעובדים הרבים שנשכרו על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) שהוקמה באותם ימים, לעבור בית אחר בית - בערים, במושבים, בכפרים, בקיבוצים, במרכזי עולים ובבסיסי צה"ל - במסגרת מפקד האוכלוסין הראשון של המדינה הצעירה. התוצאה הייתה כ-872 אלף איש. לפי הערכות, יותר מ-200 אלף מהם הגיעו אחרי ההצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה שנה קודם לכן.
את רף מיליון התושבים חצתה ישראל בשנה שלאחר מכן, בשלביה הראשונים של מה שכונתה "העלייה ההמונית", ועתידה הייתה להימשך לאורך השנים הבאות. ב-1949 היה מדובר עדיין בשילוב בין יהודים שהגיעו ממדינות אירופה וממחנות עקורים ביבשת לבין תחילת העלייה המאסיבית ממדינות ערב והאסלאם, ובעיקר הכוונה לעשרות אלפים מיהודי תימן שהגיעו באותה שנה במסגרת מבצע "על כנפי נשרים".
זו כאמור הייתה רק ההתחלה. בשנים הבאות הגיעו לישראל מאות אלפי עולים, רובם מהמזרח התיכון, ממזרח אירופה וממדינות הבלקן: עיראק, תימן, מרוקו, טוניס, מצרים, פולין, רומניה, צ'כוסלובקיה, בולגריה ועוד. התוצאה הייתה שכבר ב-1958 עברה אוכלוסיית ישראל את קו שני מיליון התושבים, ובכך למעשה יותר מהכפילה את עצמה תוך עשור. באופן שקשה לכימות תרמה לכך גם מדיניות עידוד ילודה שהנהיגה ישראל - בראשות ראש הממשלה דוד בן גוריון שהיה אובססיבי לנושא.
אבל בשלב הזה הואט קצב הגידול הדמוגרפי של ישראל, ולמיליון השלישי הגיעה האוכלוסייה רק 12 שנה לאחר מכן, ב-1970. העלייה אמנם נמשכה בשנים אלה, בעיקר ממדינות צפון אפריקה, אולם במספרים קטנים באופן משמעותי בהשוואה לתקופה שאחרי הקמת המדינה. לכך נוספו במהלך שנות ה-60 מיתון כלכלי וחשש ביטחוני שעוררו תהליך הפוך - הגירה החוצה מישראל. אף שלא היה מדובר במספרים דרמטיים, ברחוב הישראלי נפוצה באותם ימים הבדיחה העגומה על כך ש"האחרון בנמל התעופה לוד יכבה את האור".
גם בהמשך, חרף התאוששות כלכלית מסוימת אחרי מלחמת ששת הימים ותחילת עלייה גם ממדינות אחרות (מערב אירופה, צפון ודרום אמריקה וברה"מ), שוב חלפו 12 שנים עד שאוכלוסיית ישראל הגיעה למיליון הרביעי ב-1982. אלא שכאן מדובר היה בנקודת מפנה. התלכדות של כמה גורמים החל מאמצע שנות ה-80 - בהם ההתאוששות הכלכלית אחרי התוכנית לייצוב המשק ובעיקר העלייה ההמונית בסוף העשור ממדינות ברה"מ לשעבר - אפשרה את הצמיחה הדמוגרפית שנמשכת למעשה עד היום.
התוצאה הייתה שלמיליון החמישי הגיעה מדינת ישראל ב-1991, תוך תשע שנים, ומכאן עשו ההגירה, הילודה, תוחלת החיים והאקספוננציאליות את שלהן. רף שישה המיליונים נחצה כעבור שבע שנים בלבד ב-1998, וכעבור שמונה שנים (2006) הגיעה אוכלוסיית המדינה לשבעה מיליון. שבע שנים נוספות חלפו וב-2013 חצתה ישראל את קו שמונת המיליונים, ואז תוך שש שנים הגיעה האוכלוסייה ב-2019 לתשעה מיליון. משם, כאמור, חלפו חמש שנים בלבד עד השלמת המיליון העשירי.
מי שקובעת את מספר התושבים בישראל היא למ"ס, והנתון שהיא מספקת מושפע בין השאר מאופן המדידה והקריטריונים שעליהם היא מתבססת. פרופ' סרג'ו דלה-פרגולה, מבכירי המומחים בעולם העוסקים בדמוגרפיה יהודית, מסביר כי בשנים האחרונות הכניסה למ"ס שינויים ("מרעננים" כלשונו) בהגדרת אלה הנספרים כתושבי ישראל - בעיקר הכוונה לזרים ולישראלים השוהים ברוב השנה בחו"ל - מה שסייע להגיע למספר הסמלי של 10 מיליון. "התיקון הוביל לעלייה מסוימת. אלמלא הזרים היינו צריכים לחכות עוד שנה", הוא אומר.
לדבריו, מתוקף אחריותה למספרים ולנתונים יבשים, הצליחה למ"ס לאורך השנים להישאר גוף מקצועי ונקי מפוליטיקה שעלולה להשפיע על פרסומיו. לראיה, הסערה שעורר בשנה שעברה הניסיון הכושל של ראש הממשלה בנימין נתניהו לבצע מינוי פוליטי ולהנחית את מנכ"ל המשרד שלו יוסי שלי לתפקיד הסטטיסטיקן הלאומי, חרף היעדר ניסיון והכשרה מתאימים לתפקיד (שלי התאושש, ומאז מונה לשגריר ישראל באיחוד האמירויות).
"ללמ"ס יש מורשת של אינטגריטי", מוסיף פרופ' דלה פרגולה. "אפשר ללמוד על זה מהספר 'האיש שמאחורי הסטטיסטיקה', הביוגרפיה שכתבה מרגלית בז'רנו על פרופ' רוברטו בקי, סטטיסטיקן יליד איטליה שייסד את למ"ס. הוא זה שקבע את תקן הזהב שלה - לא להתכופף לשום לחץ פוליטי או אידיאולוגי. הספר מציין שני אירועים מעניינים: הראשון כששרת העבודה גולדה מאיר ביקשה להשפיע על נתוני האבטלה, והשני כשלוי אשכול כשר האוצר ניסה להשפיע על מדד המחירים. בשני המקרים בקי עמד כחומה בצורה מול הלחצים".
לדבריו, הנתון של 10 מיליון מוציא סופית את ישראל מהקטגוריה שאליה התרגלנו כ"מדינה קטנה". היא כבר עברה את אוסטריה, שווייץ, הונגריה ובלארוס למשל, ומתקרבת לשבדיה, פורטוגל, צ'כיה ובלגיה. "מעבר למשמעות הסמלית של 10 מיליון, ישראל יוצאת דופן כי אין היום מדינה מפותחת בעולם שמגיעה אפילו לפריון של שני ילדים לאישה, ואצלנו זה כשלושה. בחלק ממדינות העולם היה בייבי בום אחרי מלחמת העולם השנייה, במקביל לגאות הכלכלית, אבל מאז שנות ה-70 נרשמת קריסה. אצלנו לא".
מה חלקן של המסורתיות, הדת והחברה החרדית בתופעה הזאת?
"מרבים לדבר על הילודה בציבור החרדי, אבל שוכחים שיש הרבה יותר חילונים במדינה. מה שמדהים זה 'הקצה' של החילונים, שלכאורה אמורים להיות דומים לעולם המפותח. הפריון בתל אביב - עיר מודרנית וחופשית עם רוב חילוני - מתנדנד סביב שני ילדים לאישה. זה יותר מכל מדינה באירופה. זה נעוץ בכך שיהודים עדיין קשורים למושג המשפחתיות. זה אומר שהמנטליות הישראלית היא ייחודית, לא רק הדת. יש מודל משפחתי-זוגי עם ילדים.
"מי שמובילות את זה הן התרבות והנוסטלגיה, אבל יש שני דברים קריטיים נוספים שלא מובנים מאליהם ועוזרים להסביר את נתוני הילודה בישראל: משאבים חומריים ואופטימיות. יש מדינות עם הרבה יותר משאבים מאיתנו, אבל איפה האופטימיות שלהן? אני מתכוון לתחושה פסיכולוגית לא בהכרח רציונלית של חוסר אמון כלכלי או חשש כללי. מה יקרה בישראל אם יהיה משבר כלכלי ממושך? ומה זה יעשה לאופטימיות? אלה שאלות פתוחות. אני מקווה לסיום המלחמה וחזרה לשגרה, אבל זה לא מובטח. התוצאה עלולה להיות ירידה בפריון כמו שקרה אחרי מלחמת יום כיפור, שנמשכה עד תוכנית ייצוב המשק בשנות ה-80".
בינתיים האוכלוסייה צומחת וצומחת, וגם מגדלי המגורים בערים. איפה כולנו נגור?
"אני אוהב לתת את הדוגמה של מדינת אריזונה בארה"ב, שגם הנתונים הדמוגרפיים שלה בעלייה. אני מזכיר אותה כי היא דומה לנגב אצלנו - מדינה מדברית. והנה, יחד עם הדמוגרפיה היא הצליחה לפתח כלכלה ומשאבים, פתרה את בעיית המים ובנתה ערים מאוד גדולות. אז למה באר שבע לא יכולה להיות מטרופולין? אני חושב שלא צריך להתגאות יותר מדי בהישגים של ישראל בדרום. אפשר להגיע להרבה יותר".
על פניו זה נשמע כמו חישוב פשוט, אבל לא כך הדבר. על למ"ס להחליט מי נכנס לספירה: מה לגבי ישראלים השוהים זמן רב בחו"ל? האם להחשיב מהגרי עבודה ללא היתר? ומה לגבי מבקשי מקלט? ופלסטינים? הקריטריונים השתנו לאורך השנים, וכיום כך מחושבת האוכלוסייה:
את הנסיקה הכלכלית של ישראל בעשורים הראשונים אחרי הקמתה נהגו להשוות – במסגרת נפתוליה הטראגיים והאירוניים של ההיסטוריה – למדינה אחרת שנוצרה במחצית השנייה של שנות ה-40 של המאה הקודמת: מערב גרמניה. לא הייתה כמובן סימטריה, אבל קווי דמיון דווקא כן. כל אחת מהן נולדה על חורבותיה של מלחמה קשה, עם עתיד לוט בערפל, ציבור הנתון למשטר קיצוב וצנע וכלכלה בסימן שאלה. ולמרות זאת, כבר בתחילת שנות ה-50 הציגה כל אחת מהן סימני התאוששות, ייצוב וצמיחה.
אפילו ישראל הזעירה – מטפורית, פיגורטיבית וגם דמוגרפית – נעמדה על רגליה תוך שנים בודדות והפכה ליצואנית בתחומי החקלאות והתעשייה. עזרה לה מן הסתם העובדה שהיא קיבלה במקביל מיליארדי מארקים כפיצויי שילומים מאותה מערב גרמניה, ואלה סייעו לה לצמצם חובות, להשקיע בתשתיות ולשפר באופן משמעותי את מצבם הפיננסי של רבים מאזרחיה החדשים שהגיעו בשנים קודמות כפליטים אחרי השואה, אבל ההתקדמות הכלכלית הייתה בלתי ניתנת להכחשה.
בשנת 2024 רחוקה ישראל שנות אור מהמדינה שלאורך העשור הראשון שלה הקציבה במשורה ביצים, שמן וסוכר לאזרחיה. היא הפכה למובילה עולמית בתעשייה, בהיי-טק, בביו-רפואה, בהיקף הפטנטים הרשומים על שם אזרחיה ועוד. מבחינה מאקרו-כלכלית מדובר בסיפור הצלחה. קל לשכוח זאת בימים שבהם המציאות המדינית-ביטחונית-פוליטית כופה צניחה בדירוג האשראי וגירעון מעמיק, ותחזיות שחורות מתחרות מי תתפוס יותר כותרות.
אולם מה היה חלקו של המשתנה הדמוגרפי בסיפור הכלכלי של מדינת ישראל? איזה תפקיד היה לעובדה שאוכלוסייתה הכפילה את עצמה בשיעור עולמי כה חריג - יותר מפי 10 תוך 76 שנים?
זה מאות שנים עוסק המחקר האקדמי בשאלת הקשר בין דמוגרפיה לבין כלכלה. כבר ב-1798 פרסם תומאס מלתוס, כלכלן ודמוגרף בריטי, את המאמר "חיבור על עקרון האוכלוסין", שהזהיר מהשלכות עתידיות של קצב הריבוי האנושי על המדינה והאימפריה (הדיון הציבורי שעורר המאמר הוביל למפקד האוכלוסין הראשון בבריטניה ב-1801). ואולם, בעשורים האחרונים מתקשים החוקרים לענות באופן חד-משמעי על השאלה אם צמיחה דמוגרפית היא תנאי לכלכלה יציבה ומצליחה של מדינה, ואם לא – אם יש גודל אוכלוסייה "אידיאלי".
מחד, אוכלוסיות גדולות יותר נהנות מהיצע אנושי רב ומגוון, הן יכולות להתמקד ביותר ענפי תעשייה וגם עשויות להפיק יתרון משוק מקומי גדול. מאידך, חוקרים דוגמת וויליאם איסטרלי ורוס לוין סברו שלגודל האוכלוסייה יש השפעה שולית על צמיחה כלכלית, בוודאי בהשוואה לאיכות ההון האנושי ומשאבים אחרים, ולראיה אוכלוסיות קטנות בקנה מידה עולמי כמו שווייץ וסינגפור.
ישראל היא מקרה ייחודי משום שהגידול הדמוגרפי שלה נבע במקביל הן מהגירה והן מנתוני ילודה חריגים ביחס לעולם המערבי. כך או כך, מבט על ציר הזמן יכול למצוא התאמה בין התרחבות האוכלוסייה בישראל לבין צמיחתה הכלכלית. השאלות שנשארו פתוחות נוגעות בעיקר לעתיד: האם תגיע נקודה שבה יהפוך קצב הגידול הדמוגרפי למגבלה או למעמסה? ומה תהיה ההשפעה של סקטורים ששיעור ההשתתפות שלהם בשוק העבודה נמוך בגלל סיבות חברתיות? תשובות נחרצות כאמור אין, אבל אזהרות יש למכביר.
יש כמה דרכים ומדדים שבהם ניתן להיעזר כדי לנסות לפענח את ההתאמה בין הדמוגרפיה הישראלית לבין השיפור הכלכלי - כולם שזורים אלה באלה, והם כוללים נתוני מיקרו ומאקרו כלכלה, חלקם מהותיים וחלקם אנקדוטליים.
כדי להמחיש את גרף הכלכלה הישראלית לאורך השנים מוצגים בטבלה שלפניכם נתונים שסיפקו לבקשת ynet הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בנק ישראל, התאחדות התעשיינים ומוסדות נוספים. הנתונים מחולקים לפי נקודות על ציר הזמן – כשהאוכלוסייה הגיעה ל-2.5 מיליון (1964), לחמישה מיליון (1991), ל-7.5 מיליון (2009) והאחרונה כיום, כשהאוכלוסייה מונה 10 מיליון.
בשנותיה הראשונות של המדינה גדלה אוכלוסיית ישראל במהירות בעיקר בשל העלייה ההמונית מארצות ערב והאיסלאם, ומכ-870 אלף איש במפקד הראשון ב-1948 היא צמחה לכ-1.8 מיליון ב-1955. בתקופה זו כבר היו כ-7,000 מפעלים בישראל, ואלה העסיקו קרוב ל-93 אלף עובדים. הודות לכך, שיעור האבטלה עמד על 7.2%. הייצוא התעשייתי עמד על 55 מיליון דולר בלבד, והיווה 62% מכלל יצוא הסחורות.
ב-1965, כשאוכלוסיית ישראל הגיעה ל-2.5 מיליון, המשיך התוצר לצמוח והציג עלייה של 9.4%. כ-220 אלף איש עבדו בתעשייה והתפרסו על כ-15.7 אלף מפעלים, ש-7,660 מתוכם העסיקו עשרה עובדים או יותר, מה שהעיד על תהליך תיעוש אינטנסיבי. האבטלה ירדה ל-3.6% בלבד, והיצוא התעשייתי גדל משמעותית ל-343 מיליון דולר (כ-80% מכלל יצוא הסחורות). לפי בנק ישראל, הצמיחה הגיעה ב-1964 ל-13.8%, מהמובילות בעולם.
בשנת 1991 הגיעה אוכלוסיית ישראל לחמישה מיליון בני אדם, כשברקע התפרקות ברית המועצות וגל עלייה מסיבי שכלל מהנדסים, מדענים, טכנאים ואחרים שהעשירו את התעשייה. הצמיחה בתמ"ג עלתה ל-6.1% (אחרי כעשור של 3.7% בממוצע). בגלל מספר העולים הגבוה תוך פרק זמן קצר, האבטלה הגיעה ל-10.6%, אבל היקף היצוא התעשייתי עלה ל-15.3 מיליארד דולר, וממילא, מעבר לפינה עמדו הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן, שיחד עם הסדר העולמי החדש – קריסת הגוש המזרחי והאצת תהליכי הגלובליזציה – אפשרו את העמקת השתלבות המשק הישראלי בכלכלה העולמית.
ב-2009, כשהאוכלוסייה הגיעה ל-7.5 מיליון בני אדם, היוותה ישראל מקרה חריג: בעוד מדינות רבות, כולל ארה"ב, סבלו מירידה בתוצר על רקע המשבר הפיננסי של 2008, הכלכלה הישראלית דווקא המשיכה לצמוח והציגה עלייה של 1.1% בתמ"ג. באותן שנים גם החלה שרשרת תגליות מאגרי הגז הגדולים מול חופי ישראל. אבל המאה ה-21 טמנה בחובה גם התפתחויות שליליות בתעשייה הישראלית, כולל מחסור מעמיק בעובדים (הזדקנות מועסקים ללא כניסת צעירים במקומם), ומספר המפעלים ירד ל-11,587. עם זאת, היצוא התעשייתי גדל לכ-40 מיליארד דולר, שהיוו 81% מסך יצוא הסחורות.
כיום, כשאוכלוסיית ישראל עומדת על 10 מיליון, וחרף זעזועים קשים כגון מגפת הקורונה ומלחמת חרבות ברזל, עומד שיעור האבטלה על 3.4% בלבד (סוף 2023). מספר המפעלים גדל מעט לכ-12.5 אלף, שמתוכם כ-4,100 מעסיקים עשרה עובדים או יותר. סך היצוא התעשייתי עומד כבר על כ-63 מיליארד דולר, המהווים 93% מסך יצוא הסחורות בישראל כיום.
עד כאן מבט אופטימי על העבר, ומכאן הסתכלות מפוכחת על העתיד. ישראל נמצאת בצומת כלכלי לא רק בשל האירועים הנקודתיים הקשורים במלחמה או במהפכה המשפטית, אלא גם ברקע תהליכי העומק שמתלווים לדמוגרפיה שלה. לצד הצורך לחזור לתקציבי מדינה מאוזנים יותר, ללא גירעונות ענק, עליה לזרז את צירופם לשוק העבודה של שני סקטורים מובחנים - גברים חרדים ונשים ערביות - כפי שמצוין בכל דוח של כלכלני קרן המטבע הבינלאומית, OECD, חברות דירוג האשראי, בנק ישראל ומשרד האוצר.
כמו כן, נדרשות השקעות עצומות בתשתיות, בעיקר בכל הנוגע להרחבת התחבורה הציבורית והנחת מסילות ברזל לאורכה ולרוחבה של הארץ. הישראלי הממוצע מרגיש כבר כיום את העומס, וככל שהאוכלוסייה תמשיך לצמוח, ואיתה גם מספר כלי הרכב והנוסעים, עלולים כבישיה להיסתם סופית כשנגיע ל-15-12 מיליון תושבים.
ועם זאת, דומה שהבעיה הגדולה ביותר המחייבת פתרון קשורה בעתיד האקטוארי של תשלומי הביטוח הלאומי - שמושפע מגודל האוכלוסייה, המאפיינים שלה ותוחלת החיים שלה. אם יימשך המצב שבמסגרתו רק 61% מהישראלים בגיל העבודה נכנסים לשוק העבודה, המדינה לא תוכל לממן את כל קצבאות הביטוח הלאומי, שבשנה האחרונה חצו את רף 120 מיליארד השקלים.
במסגרת חוק הביטוח הלאומי, עליו להציג מדי שלוש שנים דוח ובו תחזית וצפי לתשלומים ולקצבאות, וכן את היכולת שלו לעמוד בהתחייבויות ובזכויות הניתנות לתושבים על פי חוק. על פי הדוח האחרון מ-2022 - שמבוסס על התפלגות ההכנסות מעבודה, הגידול הריאלי בשכר, שיעור משלמי דמי ביטוח, תחזית שיעורי הריבית שהביטוח הלאומי מקבל על השקעות המדינה באג"ח ותחזיות בנק ישראל על שיעורי אבטלה - נמצא כי מ-2023 צפויים התשלומים להיות גבוהים מהתקבולים, וחלק מהם יילקח מהקרן.
עוד נמצא כי החל בשנת 2030 צפוי הביטוח הלאומי להיאלץ לבצע פדיון מוקדם של חלק מהקרן ולהשתמש בסכומים אלה, הנאמדים במיליארדי שקלים, כדי להשלים את מלוא התחייבויותיו. בשנת 2036 צפויה הקרן להתרוקן, וללא מימון נוסף או החזרת הכספים שנלקחו לאוצר המדינה, הביטוח הלאומי לא יהיה מסוגל עוד לשלם את מלוא התחייבויותיו לתושבים.
על פי התחזית, הביטוח הלאומי ישלם בשנה הבאה כ-120 מיליארד שקל, בין השאר על קצבאות נכות, קצבאות נכות עבודה, קצבאות לידה, אבטלה, אזרח ותיק, קבורה, שארים ועוד. יתרת הקרן בסוף 2023 עמדה רק על כ-245 מיליארד שקל. המשמעות היא שרמת הכיסוי הכוללת ל-2023 עמדה רק על 2.09.
התחזיות לעתיד עדיין לא כוללות את הוצאות המלחמה, שמתחלקות לשני תחומים עיקריים: האחד הוא תשלום קצבאות שהן "ביטוחיות", ואזרחים זכאים להן מעצם היותם משלמים ביטוח לאומי באופן שוטף; השני הוא תשלום במסגרת החלטות ממשלה, וסיוע שאוצר המדינה צריך לשפות באמצעותו את הביטוח הלאומי כדי להחזיר את הכספים המשולמים. הגיע הזמן שהממשלה תיתן דעתה למצב שמאיים על עתיד מדינת הרווחה בישראל, ויפה שנה אחת קודם.
ב-76 שנה גדלה מדינת ישראל והתפתחה בהתאם לדמוגרפיה שלה. הנה כמה דוגמאות אקראיות: מכ-500 יישובים שהיו בה ב-1948 גדל המספר ל-1,221 כיום. מספר המוסדות להשכלה גבוהה גדל משניים ל-57. עשור אחרי הקמת המדינה היו בה 35 אלף כלי רכב ממונעים שנסעו על 6,572 קילומטרים סלולים, ואילו ב-2024 מדובר בכ-4.1 מיליון מכוניות על 21.2 אלף קילומטר של דרכים. כמו כן, כיום 70.8% ממשקי הבית גרים בדירות בבעלותם, לעומת 43% בלבד ב-1956. אפילו מספר המסעדות ובתי הקפה בגוש דן גדל מכמה עשרות לכ-4,000.
כל אלה משרטטים התקדמות מהירה מכלכלה צעירה ומתפתחת למשק מפותח בעל חוסן. המאפיינים הדומיננטיים היו מעבר מתעשיות מסורתיות לענפים עתירי טכנולוגיה, התרחבות משמעותית בהיקפי הסחר הבינלאומי והתייעלות מתמדת בשוק העבודה. המגמות הללו מיצבו את ישראל כשחקן בעל יכולות תחרותיות גבוהות - כמעט מעצמה - בזירה הגלובלית, עם waze, מובילאיי, טבע, wiz, צ'ק פוינט, תעשייה ביטחונית שמייצאת בסכומים אדירים ועוד ועוד. אין מדינה בסדר הגודל של ישראל, ודאי לא כזאת שהחלה בנקודת הפתיחה שלה, שהגיעה להישגים כאלה.
דווקא במקביל לחציית רף 10 מיליון התושבים מרחפת מעל כלכלת ישראל עננה קודרת. דירוג האשראי שלה ירד, הגירעון בתקציב גדול במיוחד, הצמיחה שואפת לאפס, ההשקעות בירידה וחברות וכספים בורחים מהארץ. רוב העוסקים בתחום - מראש הממשלה בנימין נתניהו, דרך שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ודרומה עד לפקידי הכלכלה - משוכנעים שהחוסן שצברה ישראל ב-76 שנותיה יעמוד לצידה, ועם סיום המלחמה היא תחזור לשגשג. הלוואי שלא נתבדה.
הגולשים ברשת חלוקים בשאלה למי מיוחסת ההמלצה הנדל"נית העתיקה "תקנו אדמה, כי אלוהים לא בורא עוד ממנה". בין אם הציטוט המקורי שייך לסופר מארק טוויין ובין אם לשחקן וויל רוג'רס או למישהו אחר, יש בו לא רק עצה כלכלית נבונה, אלא גם חומר למחשבה עבור האנושות הצופה באוכלוסייתה צומחת בקצב גובר והולך, בעוד השטח שעליו היא מתקיימת כמעט שלא משתנה.
עבור מדינת ישראל נדמה שהמסר משמעותי שבעתיים. היא חצתה ב-2024 את סף 10 מיליון תושבים כשקצב גידול האוכלוסייה שלה הוא הגבוה בעולם המפותח, ועמד בשנה שעברה על 1.9%. שטחה היבשתי בתחומי הקו הירוק עומד על 21,643 קמ"ר, מה שהופך אותה לאחת המדינות הצפופות על פני הגלובוס - עם 461 נפש לקמ"ר בממוצע.
תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה צופות כי אוכלוסיית ישראל תעמוד בשנת 2050 על כ-16 מיליון תושבים, והגידול הזה יעניק לה יתרונות על פני מדינות במערב שאוכלוסייתן מזדקנת והולכת (גם בישראל קיימת מגמת הזדקנות, אך היא מתונה מאוד בהשוואה למערב). שיעור הילודה הגבוה בארץ מייצר עתודות של כוח אדם הנכנס לגיל העבודה – ואלה יהוו תשומה מבורכת לאורך זמן.
אלא שיחד עם זאת, לתוספת הצפויה של האוכלוסייה יש השלכות משמעותיות על צריכת הקרקע במדינה ששטחה מוגבל. כאן עולה השאלה: האם מדינת ישראל ערוכה כהלכה להתמודדות עם תהליכים אלה?
צורכי האוכלוסייה למגורים, שירותים, תעסוקה ותשתיות מחייבים המרה של שטחים פתוחים וחקלאיים. עתידה של מדינת ישראל, והשאלה כיצד יתפרסו השימושים הללו, מחייבים משנה זהירות בהקצאות הקרקע עבורם. להמרת הקרקע יהיו השלכות מגוונות שיש לקחת בחשבון - על קיטון היקף השטחים הפתוחים, על ציפוף הבנייה, על משבר האקלים ועוד.
הדבר מתקשר לסוגיית הפריסה של האוכלוסייה בארץ. תוכנית האב "ישראל 2020" שגובשה בתחילת שנות ה-90, ותוכנית המתאר הארצית "תמ"א 35" שהוכנה בעקבותיה, הציבו תרחיש המבוסס על ארבעה עוגנים מטרופוליניים – תל אביב, ירושלים, חיפה ובאר שבע. העיקרון המרכזי בתרחיש הוא יצירת מוקדי משיכה שיביאו לגידול ופיתוח של הפריפריה: מטרופולין חיפה וצפון ומטרופולין באר שבע.
אלא שספק רב באיזו מידה נרתמו ממשלות ישראל להשגת יעד זה. בשטח, המגמות מצביעות על המשך התחזקות מטרופולין תל אביב, שמושך אליו אוכלוסייה ונהנה מצמיחה כלכלית שבתורה מביאה לביקושים גדלים. משם תורמים כוחות השוק החופשי לעליית מחירי הקרקע והדיור באזור.
אין תושב או תושבת באזור המרכז שלא מרגישים את השלכות צפיפות האוכלוסייה, בין אם זה בניסיון למצוא מקום לילדים בגנים ובבתי ספר, בתורים האינסופיים לרופאים מומחים ובעיקר בעומסים הכבדים בכבישים. ישראל אמנם מנסה לפתור את בעיית היעדרה של תחבורה ציבורית אפקטיבית, בעיקר באמצעות פרויקט הרכבת הקלה בתל אביב הנמצא בעיצומו ופרויקט המטרו המתוכנן לגוש דן, אולם עתידו של האחרון לוט בערפל ברקע העלויות הכבדות הנדרשות להקמתו – וזה עוד לפני שהמלחמה הגבילה את יכולתה התקציבית של הממשלה – מה גם שהוא אמור להתחיל לפעול רק סביב שנת 2040.
בינתיים, אזורי הפריפריה חוו לאורך השנים כשלים שדחפו להגירה שלילית - מהדרום והצפון אל המרכז - וזאת עלולה להחריף אם לוקחים בחשבון את ההשלכה המשמעותית של האירועים הביטחוניים מאז 7 באוקטובר, שעלולה אף להחריף את המגמה.
כבר כיום מהווה אוכלוסיית מטרופולין תל אביב כ-40% מכלל המדינה, והגידול שלה - חרף אימוץ תמ"א 35 כמדיניות לפיתוח המרחב הלאומי - עומד על קצב שנתי של 1.8%. האם אנחנו עומדים בפני מצב שבו התמונה המרחבית תדמה לראש ענק על גוף קטן המושך אליו את כלל האברים? או שהמדינה תצליח להתגבר על כשלי השוק של אזורי הפריפריה ולהשיג תמונה מאוזנת יותר?
הצמיחה במטרופולין חיפה והצפון ובמטרופולין באר שבע רחוקה מהיעדים שהוצבו בתוכניות הארציות. גם היעדים המעודכנים שהוכנו על ידי המועצה הלאומית לכלכלה בשנת 2021 (כיום נמצא בהכנה עדכון נוסף), ואושרו על ידי הממשלה, ספק רב אם יושגו בהתנהלות הקיימת.
שיעור האוכלוסייה באזורי הפריפריה בצפון לפני 7 באוקטובר עמד על 22.4% מכלל המדינה. היעד שקבעה המועצה הלאומית לכלכלה לא רק שלא מגדיל את הנתון, כפי שניתן היה לצפות, אלא אף מקטין אותו במעט: לפי תרחיש המדיניות לשנת 2050 הוא יעמוד על 21.5% בלבד. לעומת זאת, משקלה של אוכלוסיית הפריפריה הדרומית (נפת באר שבע) צפוי לגדול במעט, ל-10% מכלל אוכלוסיית ישראל לעומת 8.6% כיום.
על מנת לעמוד ביעדים אלו, קצב גידול האוכלוסייה השנתי הנדרש היה 2.0% בצפון ו-2.8% בדרום, אבל קצב הגידול השנתי בעשורים מאז אושרה תמ"א 35 נמוך, ועומד רק על 1.4% בצפון ו-2.4% בדרום. המשמעות היא שנדרשות פעולות משמעותיות מצד המדינה על מנת למשוך אוכלוסייה לפריפריה.
כדי להביא לשינוי הנדרש בצפון אישרה הממשלה תוכנית מתאר ארצית מהפכנית למפרץ חיפה. היא כוללת סגירה של המפעלים המזהמים במפרץ והפסקת פעילותם עד סוף העשור, תוספת מסיבית של 130-100 אלף יחידות דיור, 5.5 מיליון מ"ר של שטחי תעסוקה ושלושה מיליון מ"ר של שטחי מסחר. מדובר בהשקעה עצומה, שעשויה לחולל אפקט אדיר של יצירת מקומות עבודה. אלא שייתכן שהתכנון אופטימי מדי נוכח הזמן הנדרש להפסקת הפעילות הפטרוכימית במפרץ, לסילוק המפעלים ולניקוי הקרקעות המזוהמות.
בדרום כבר נעשו כמה צעדים למשיכת אוכלוסייה. החלטת הממשלה 625 על מעבר בסיסי צה"ל לנגב הציבה כמטרה להאיץ ולקדם את פיתוח האזור, בין השאר באמצעות הקצאת השקעות רבות היקף לתשתיות תחבורה וכן להקמת בית חולים נוסף, שישרתו את אנשי הקבע שיעברו לשם. ההחלטה כוללת גם האצת פיתוח שכונות מגורים ביישובים השונים במטרופולין - ובהם ירוחם, מיתר ובאר שבע. ואולם, עד כה לא נוצר שינוי משמעותי שיחולל מהפך בהפיכת האזור למטרופולין בשל.
סוגיה בעלת חשיבות רבה היא אוכלוסיית הבדואים באזור, הדורשת פתרון שיביא לשילובה במשק. חלקה הגדול עדיין מתגורר בפזורות שאינן מוכרות ולא מקבלות שירותים נדרשים, וישנם קונפליקטים על דרכי ההסדרה. האוכלוסייה הבדואית בדרום, שכיום מונה כ-270 אלף איש, עתידה לגדול ליותר מ-700 אלף ב-2050 ולהוות קרוב ל-20% מאוכלוסיית המטרופולין.
הממשלה החליטה גם על הקמת שתי ערים המיועדות לאוכלוסייה החרדית - כסיף ליד ערד ותילה ליד באר שבע - ובהן מתוכננות עשרות אלפי יחידות דיור. אלא שקיים ספק עד כמה תוספת זו תתרום לחיזוק האזור ולהפיכתו לאבן מושכת לאוכלוסייה חזקה, כמו גם לעצירת ההגירה השלילית, בייחוד מבאר שבע המהווה את גלעין המטרופולין.
פרויקטים מהסוג המוזכר לעיל עולים ביוזמת מינהל התכנון ומוסדותיו, אולם אלה, כמו גם הוועדות המחוזיות והמקומיות, אינם גופים ביצועיים. הם רק מייצרים את התשתית התכנונית שמאפשרת את הביצוע, וזה נמצא בתחום אחריותם של משרדי הממשלה המחזיקים בתקציבים. יש לזכור שסדרי העדיפות שלהם לא תמיד עולים בקנה אחד עם מטרות התכנון.
יש מדינות בעולם המערבי שמתבוננות בהשתאות – חלקן אולי אפילו בקנאה – על הילודה בישראל. מדובר במדינת עולם ראשון, טכנולוגית ומתועשת, עם שיעור פריון של עולם שלישי. לפי נתוני למ"ס ממרץ האחרון מדובר על 2.89 ילדים לאישה. חלוקה מגזרית לשנה האחרונה עדיין אין, אבל ב-2023 מדובר היה ב-3.03 ילדים לאישה יהודייה ו-2.91 לאישה מוסלמית.
שיעור הפריון של הנשים היהודיות ירד מאז שנות המדינה הראשונות. ב-1951, בימים שדוד בן גוריון חילק מענקים לנשים שהביאו לעולם 10 ילדים או יותר, היו לכל אישה יהודית 4.02 ילדים בממוצע. ב-1967 ירד המספר ל-3.2, ומאז המשיך לצנוח: באמצע שנות ה-70 ירד המספר לפחות משלושה, ולשפל הגיע ב-1995 (2.53 ילדים לאישה יהודייה). אבל מאז תחילת המילניום התהפכה המטוטלת, בין היתר בשל הצמיחה הדמוגרפית של האוכלוסייה החרדית. ב-2018 הגיע הנתון לשיא של עשרות שנים – 3.17 ילדים לאישה יהודית, אלא שמאז חלה ירידה מתונה.
בקרב הנשים המוסלמיות נרשמה מאז קום המדינה צניחה חדה בפריון. ב-1960 המספר עמד על 9.31 ילדים בממוצע לאישה, ב-1980 הנתון כבר עמד על 5.98, ובשנת 2000 – 4.74 ילדים. שני עשורים לאחר מכן, כאמור, כבר הגיע המספר ל-2.91 ילדים לאישה.
תוחלת החיים בישראל היא בין הגבוהות בעולם. מנתוני הלמ"ס עולה כי בתחילת שנות ה-70 עמדה תוחלת החיים לגברים על 70.1 שנים. עשור לאחר מכן הנתון הנתון עלה ל-72.1, ובשנת 2000 עמדה תוחלת החיים לגבר ישראלי על 76.7. כיום הנתון הוא 80.7 שנים.
גם בקרב נשים חלה עלייה. תוחלת חיים של נשים בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת עמדה על 73.4 ועל 75.7 בשנת 1980. תוחלת החיים לנשים ישראליות זינקה ל-81.9 בשנת 2000 וכיום היא עומדת על 84.8.
גודלה של ישראל בשטח ובאוכלוסייה משמש כאמצעי ההגדרה המרכזי שלה בכל תחום – מזה הביטחוני (מדינה קטנה ומוקפת אויבים) ועד לזה הספורטיבי (אנחנו על המפה ונשארים במפה). הוא מעצב מדיניות והשקפת עולם. תודעת המיעוט הזאת היא טבעית, חלק מהגנום היהודי ממש. 76 שנות עצמאות לא הספיקו כדי להעלים אלפיים שנות גלות, בטח אם לאורך השנים ניתנו ועדיין ניתנות אינספור תזכורות לכך שהאיום לא נעלם למרות היותנו אדונים לגורלנו. אולי הוא רק מחריף.
הספורט הישראלי אוהב גם הוא להרגיש קטן. כי זה כנראה היה נכון בכל הקשור לתקציבים ולהישגים, לבטח בענפים קבוצתיים, אבל גם כי נקודת המוצא הזאת היא אידיאלית: היא מנמיכה צפיות ומאדירה את הפעמים המעטות שבהן מתעלים עליהן. זה מאפשר לתרץ את הכישלונות, ומייצר מכפלת פאתוס במקרה של הצלחות. כל מדליה בג'ודו, כל זכייה באליפות העולם בגלישת גלים, אינן מובנות מאליהן כמו במקרה של הצלחות דומות של ג'ודוקא צרפתי או גולש אוסטרלי, לדוגמה. הן נחגגות על ידינו כמשהו שהושג אף על פי ולמרות הכול, בזכות אותן תכונות שמאפשרות את שרידותנו במרחב עוין. בגלל הרוח, בגלל הערבות ההדדית, בגלל שהראש היהודי ממציא לנו פטנטים.
ספורט הוא סינתזה של המציאות – הוא מדמה מלחמות עבור מדינות שהתמזל מזלן שלא להידרש למלחמות אמיתיות, והוא הראי הנאמן ביותר של החברה. ככזה, גם בישראל, אין כמו הספורט כדי להזכיר לנו כמה אנחנו אוהבים להיות קטנים, דוד בעולם של גולייתים.
אלא שישראל גדלה והולכת, וכך גם המשאבים המושקעים בספורטאים שלה והמצאי שממנו היא מטפחת את האתלטים שלה. מבול המדליות באולימפיאדה האחרונה מקשה להמשיך ולקיים כל הצלחה כסנסציה. נס מתרחש פעם אחת, אבל כשהוא קורה חמש פעמים בסוף שבוע אחד, כמו בפריז בקיץ האחרון, אז זכתה המשלחת בחמש מדליות מיום חמישי בערב ועד מוצאי שבת, הוא חדל להיות נס. הוא מתחיל להיות, סתם, הגיוני.
תהליך הגדילה של הספורט הישראלי, במקביל לגדילתה של ישראל כמעט בכל מובן, ייאלץ אותו לבחור: האם הוא מפתח תודעה מחודשת בהתאם להיותו מוצלח מבעבר (ארבע מדליות כסף יותר מיוון, מדליית זהב אחת יותר מטורקיה, יותר מדליות מאתיופיה)? או שהוא מתעקש להמשיך לשקר לעצמו ולתחזק את הנראטיב על המדינה הקטנה שיכלה כדי לשמור את הרף בגובה נמוך?
הלבנה האחרונה בחומת שינוי התפיסה של הספורט הישראלי את עצמו עוברת בהצלחה בענף קבוצתי. במשך שנים ארוכות, הקושי בהגעה להישג האחד הזה – העפלה למונדיאל או לשלבים המאוחרים באליפות אירופה בכדורסל – התקבל בהבנה היות ומה לישראל הקטנה ולהישגים שלחלוטין לא תואמים את גודל האוכלוסייה שלה. לפחות זה מה שמכרנו לעצמנו. אלא שאפילו לטביה (פחות משני מיליון תושבים) השתחלה ליורו ב-2004, אלבניה (פחות משלושה מיליון תושבים) עשתה זאת ב-2016 ו-2024, והבדיחות על האחוז מאוכלוסיית איסלנד שליווה את הנבחרת עד לרבע הגמר ב-2016 כבר נשחקו עד דק.
המעבר הסימבולי של אוכלוסיית ישראל מעבר לרף עשרת המיליון - ארבעה מיליון יותר מדנמרק, שישה מיליון יותר מקרואטיה - ראוי שיאתחל את המערכת. זה הזמן להשתחרר מתודעת השטייטעל עם כדור שמלווה את הספורט הישראלי מהימים של ההפסדים המכובדים.
