הוויכוח סביב האם 'הסמויה' היא הסדרה הטובה אי פעם דומה לדיון בשאלה האם מייקל ג'ורדן הוא גדול הכדורסלנים. עם השנים שעוברות צצים כל מיני טוענים לכתר - לברון ג'יימס בתפקיד 'הסופרנוס' - אבל כפי שכל סרטון יוטיוב של ג'ורדן מבטל את הדיון, כך גם כל צפייה חוזרת ב־'הסמויה'. זו לא סדרת טלוויזיה, זו ספרות גבוהה, שהייתה גם כדור הבדולח שצפה את מה שיקרה לאמריקה ברבע המאה שעברה מאז נרצח הצדיק עומאר ליטל.
ג'ון לה קארה כתב שנשמתה של האומה מתבטאת בשירותי המודיעין שלה. נשמתו של אדם משתקפת מסדרות הריגול שלו: הרי כל אדם הוא סוכן רדום בחלק מפינות חייו, וכל אחד מנהל נשף מסכות מסובך של הסתוות ומחבוא. במובן הזה 'האמריקאים' היא הסדרה המושלמת על נפש האדם במסווה של סדרה מושלמת לא פחות על ריגול. הטיפול שלה בזוג מרגלים רוסים שגרים כבר שנים בוושינגטון תחת כיסוי של משפחה כל־אמריקאית לוקח לקצה את אמנות ההתחזות. היא שואלת אם יש שלב שבו אדם מתחפש כל כך טוב עד שהוא שוכח את עצמו. זו סדרה בקצב אמריקאי על שני רוסים, שהופכת בפרק הסיום - הטוב ביותר, לדעתי, בהיסטוריה של הטלוויזיה - לרומן רוסי איטי על משפחה שהפכה להיות אמריקאית.
גם אם 'הסופרנוס' לא פתחה רשמית את "תור הזהב של הטלוויזיה", היא הייתה הסיבה שבגללה בכלל היה ניתן להכריז עליו. לפתע פתאום, אנשים שחשבו שרק בספרות פוגשים דמויות כל כך מורכבות ומסועפות ורק על מסך הקולנוע מקבלים מבע אמנותי כל כך עמוק ועשיר, מצאו את עצמם נשאבים לעולם חדש ואמיץ שנברא על ידי דיוויד צ'ייס: מקום שבו הגיבור הוא צ'ארמר מקסים וגם רוצח אכזרי, המאפיה האיטלקית היא אוסף מרתק של טיפוסים שאתה גם רוצה לעשות איתם א־סאלוט אבל ממש לא לפגוש בסמטה חשוכה, והחיים הם תערובת בלתי אפשרית של תובנות מבריקות ורגישות על נפש האדם וגם אלימות איומה שמגיעה מהתהומות של אותה נפש ממש. 'הסופרנוס' העניקה לטלוויזיה את הסמכות להיות התורה מסיני של התרבות כולה, והמדיום בפרט. ספק אם בימי חיינו יימצא לה תחליף.
סצנת הסיום היפה בתולדות הטלוויזיה הבטיחה מעמד אלמותי ל־63 שעות של פיסת אמנות על מוות וחופש. היא פרצה דרך בכל נושא שנגעה בו, והוכיחה יותר מכולן שדרמה תוכל להיות לספרות חדשה – גל זמני שגוסס היום. משפחה מנהלת בית לוויות, ומאירה עד כמה המוות מעצב לנו את החיים כולם. רגעי משחק מהטובים בהיסטוריה, הומור אפל, קולנועיות מרהיבה וסוריאליזם. בכל פעם שהתסריט הרגיש "בטוח מדי", HBO ביקשו מהתסריטאי אלן בול שיעשה אותה יותר fucked up. יצא לו בעיקר ריאליזם, שלעומתו כל סדרה לפניה נראית מהונדסת.
לארי דיוויד עשה את הלא־ייאמן, ולאחר ההצלחה המסחררת של 'סיינפלד', המציא את הגלגל פעם נוספת עם סדרת המופת 'תרגיע'. לארי הוא האיש שסובל מכל הזוגות שמשתפים את סיפור ההיכרות שלהם, האיש שמשתגע כשמישהי טועמת יותר מדי טעמים בגלידרייה ולא מחליטה - וגם מוכן להגיד להם את זה. הוא אובססיבי, מתקטנן, רוצה לדעת כמה טיפ חברים שלו משאירים, וטוען שרק מי שמעניין צריך לשבת במרכז השולחן בארוחות ערב. ואולי יום אחד, עם קצת מאמץ, נצליח להיות מדהימים כמו לארי שלנו.
כנראה שירת הברבור של תור הזהב הטלוויזיוני. הסדרה של מתיו ויינר, תלמידו של יוצר 'הסופרנוס' דיוויד צ'ייס – על משרד פרסום מנהטני בשנות ה־60, ובמרכזו דמותו האניגמטית והמבריקה של הפרסומאי דון דרייפר – הייתה נבירה רב־שכבתית ומורכבת בעסקי קריירה, משפחה, הצלחה, כישלון, גבריות רעילה, נשיות מכילה (ואז פחות), סודות שנקברו, ובעיקר הזמנים המשתנים. גם בפרקים שבהם עיקר ההתרחשות היה השחזור התקופתי העשוי ללא רבב, 'מד מן' חילחלה לצופיה, כמו לדמויותיה, אל מתחת לעור, והותירה חותם לתמיד.
אם הטלוויזיה הייתה מוסד חינוכי, 'פארגו' הייתה התלמיד המצטיין הזה, שחוזר הביתה עם תעודה מלאה תשיעיות בכל המקצועות. אין הרבה סדרות שמצליחות ליצור הרמוניה חלקה כל כך בין הומור אבסורדי לאלימות אפלה, בין רגעי חסד לבין קומדיה שחורה, בין דמויות גרוטסקיות לאנושיות שוברת לב, בין קומפוזיציה קולנועית מושלמת של עיירה קטנה לבין נהרות של דם ואכזריות. כשהיא נשענת על השפה הקולנועית שאפיינה את סרטם של האחים כהן, באופן שלא יגרום להם להשפיל מבט כשתפגשו אותם ברחוב, הצליחה האנתולוגיה הטלוויזיונית לייצר חמש עונות ששומרות על רמה אחידה יחסית, בעיקר אם יש לכם סבלנות, חיבה לאבסורד וקיבה מברזל.
משפחה היא החומר הטוב ביותר לטרגדיה, את זה היוונים כבר ידעו. משפחה עם יותר מדי כסף – וכל תחלואי הנפש שמגיעים עם יותר מדי כסף – זה כבר חומר למאסטרפיס טלוויזיוני. לילדים המגעילים והמשגעים של לוגן רוי יש ביטחון עצמי מופרך, אבל באותה נשימה הם סובלים מהיעדרו. חומר ואנטי־חומר. הדבר היחיד שהם שונאים יותר מאת עצמם, זה את אבא שלהם, שנטע בהם את התחושה המוצדקת שהם אפסים. וכשהדיאלוג כתוב טוב מספיק, הצופים יצליחו להתאהב בכל נבל. הסדרה הזאת עובדת לא רק על הנפח והספציפיות של כל דמות או על משיכות המכחול העזות של רצח האב – אלא גם על המתח בין הטקסט לסבטקסט: המשפטים שהם אומרים הם תמיד המרושעים ביותר, ועדיין, האמת איומה עוד יותר. כמו בחיים.
עם סצנת הפתיחה הכי עוצרת נשימה בתולדות הטלוויזיה והפסקול הכי יפה (מקס ריכטר), 'הנותרים' היא סדרה על אובדן וגעגוע, על החיים בצל אסון, מה שהופך אותה לרלוונטית תמיד ובכל מקום, ועוד יותר מזה כאן. היא הסדרה הכי אמיצה מבחינה סיפורית, ולא רק בגלל שהמאורע המחולל שלה הוא חידה, אלא מפני שלכל אורכה היא נשארת בלתי צפויה ולא מתפענחת עד הרגע האחרון. חוץ מזה, היא הסדרה שגילתה לעולם (או לפחות לי) את קארי קון, אחת השחקניות הכי טובות על מסך הטלוויזיה האמריקאית במאה ה־21 (גם בזכות ההופעה ב'פארגו').
'המשרד' (בגרסת ארה"ב) היא סדרה מושלמת. קומדיה מופתית עם הומור מתוחכם, ובאותה נשימה גם דרמה אנושית רגישה, עם דמויות עגולות עם עלילות רוחב משמעותיות ומספקות. סיפור האהבה העדין של ג'ים ופאם לאורך העונות הוא אחד מסיפורי האהבה הגדולים שנראו בטלוויזיה. אפילו דמויות מוקצנות כמו מייקל, דווייט, אנדי ואנג'לה מצליחות להיכנס ללב וזוכות לגאולה, מי פחות ומי יותר. מי ידע שקומדיית מקום עבודה על חברה לשיווק נייר בפנסילבניה תהיה בסיס ליצירת מופת.
סיפור הדליפה, ההסתרה וההכחשה – כולן מסדר גודל אטומי – בכור בצ'רנוביל, הופרט כאן לראשונה ממאורע חדשותי טורד מנוחה אבל חתום ונעול, למלוא הטרגדיה האנושית והעולמית שהיה ונותר. דרך שני גיבורים שהתגייסו בזמן אמת להתריע – הכימאי ולרי לגאסוב ומדענית הגרעין אולאנה חומיוק – מגוללת הסדרה את הדרמה העצומה מלהכיל שהאירוע בצ'רנוביל היה. מגובה עיניים קרועות לרווחה, לא רק מפלס האימה הולך ועולה, אלא גם ההבנה לגבי משמעותו הפוליטית, החברתית והאישית של שלטון מהסוג הסובייטי. סדרה שהותירה נשורת לשנים קדימה.
אף פעם אין מספיק נשים מקולקלות בטלוויזיה. אבל כשהגיבורה (חסרת השם) של פליבג באה היא העיפה בְּווֹלה שנים של נשים עצובות אך צודקות/ צודקות אבל משלמות את המחיר/ מאוהבות ומאוכזבות, או מאוהבות ומקבלות את הדבר היחיד שהן רצו אי פעם - גבר שיאהב אותן. פליבג (של עונה 1) רוצה לנקות צלקת מכאיבה בלב שלה, והיא קשורה לבסטי שלה ולאמא המתה שלה ולא לשום דבר רומנטי. ואם לא בשביל כל אלה אז בשביל הריאקשן היפה ביותר אי פעם - פליבג מורידה סוודר מול פקיד הבנק האטום שלה ומגלה שהיא לא לובשת מה שחשבה.
קומית, טרגית, אכזרית, אלימה, שוברת־לב, ממכרת ומרתיעה - 'שובר שורות' הצליחה להיות כמעט הכל, לרוב באותו פרק. הסדרה של וינס גיליגאן על מורה לכימיה שהופך – מחמת מחלה סופנית וקשיים משפחתיים – ליצרן וסוחר קריסטל מת', הייתה ונשארה בעיטה לפרצוף הממסדי־בורגני־חינוכי־משפחתי ויצרה את אחד המסעות המרתקים אי פעם של גיבור טלוויזיוני מהצד המואר לצד האפל. תאונת דרכים מפוארת שלא הייתה דרך להסיט ממנה מבט.
בניגוד ל'שובר שורות' שהתקשטה בסצנות מפוארות של חורבן והרס, הרעש של סדרת הבת 'סמוך על סול' היה מאופק, איטי. הפיצוצים הגדולים לא היו רובים ולהבות עשן, הם התקיימו עמוק בתוך הגיבורים שלה. ביעבעו בתוכם עד שהיה צריך להחליט: עד כמה הם מוכנים ללכת רחוק בריסוק המוסר. עד כמה הם מסוגלים לשחוק את הלב ולחיות בעור החדש של עצמם. רעים, חייתיים, מתרחקים ממה שמוכר. חיים בשוליים. 'סמוך על סול' היא המקום שמאפשר לגיבורים שלה לחיות את האני האחר. ביקום של ג'ימי מק'גיל, האחר הזה נשפט ל־86 שנים, אבל במיטת הכלא הוא יכול לפחות להירדם בשקט.
פמלה אדלון, יוצרת 'דברים טובים' (ביחד עם לואי סי־קיי) היא אם לשלוש בנות, מדובבת ושחקנית עובדת - אבל לא כוכבת, בדיוק כמו סם פוקס, בת דמותה בסדרה. אדלון מחדשת בז'אנר של דרמות קומיות משפחתיות שבמרכזן הורים וילדים. המבנה הדרמטי המשוחרר מעניק לסדרה תחושה של רגע לא ערוך בחיים. הסרקזם של סם לא מנסה לכסות על האהבה הגדולה שיש לה לשלוש בנותיה ולאמה הזקנה. הן תלויות בה, והיא בהן. בניגוד לסדרות מהז'אנר מגניבות בעיני עצמן אך נגועות בשנאת ילדים דוחה, 'דברים טובים' מצחיקה־אנושית, עם לב גדול ונטול קיטש.
'בוג'ק הורסמן' עשתה לי תרגיל. היא התחילה כמו סדרה מצוירת מהסוג המעולה – בדיחות בשרשרת, עושר ויזואלי, משחקי מילים וכל מה שחיפשתי בקומדיה מושלמת; אבל כשמתוך האנימציה הדו־ממדית החלו לצוץ דמויות עמוקות ומורכבות, אני מצאתי את עצמי בתוך חקירה צובטת לב אחר השאלה הכי חשובה של חיינו – למה אנחנו לא מאושרים? הסדרה כמובן לא מספקת תשובה, אבל במהלך הבירור, תוך עיסוק כן בדיכאון, התמכרות, חברות, אהבה, והאפשרות לתקן את מה שמקולקל בנו, 'בוג׳ק הורסמן' תביא אתכם לידי דמעות – לפעמים של צחוק, לפעמים של עצב, לרוב שניהם בו־זמנית.
הזוכה בקטגוריית הגילטי־פלז'ר האיכותי, במיוחד אם אתם מכורים לדרמות משפטיות אבל לא רק, היא 'האישה הטובה'. אחרי שבע עונות היא ירדה מהמסך, שנה לפני שמי־טו פרצה אל חיינו, וללא ספק הקדימה את זמנה. בגדול זאת אלישה פלוריק (ג'וליאנה מרגוליס מ־E.R עם פאה), עורכת דין בדימוס שגילתה שבעלה המכובד בגד בה והחליטה להשליך אותו ולחזור לקריירה הקודמת שלה. בקטן, בכל פרק תקבלו בונבוניירה משפטית, לא פעם רלוונטית, שתתמזג באופן מענג בסיפור המסגרת. כל הדמויות שנונות, כל התיקים (כמעט) זוכים והפאה של מרגוליס בלתי אפשרית, ועדיין, נראה אתכם מצליחים לסיים פרק בלי לזנק לפרק הבא.
כש'ויפ' ירדה מהמסך ב־2019, אמרה ג'וליה לואי דרייפוס כי "התחלנו כסאטירה פוליטית ואנחנו מסיימים כסדרה דוקומנטרית". זה היה גם מצחיק, גם עצוב, ובעיקר מדויק. אבל לפני שהפכה אסוציאציה אוטומטית למה שקרה לפוליטיקה האמריקאית אחרי 2016, 'ויפ' הייתה פשוט גאונות קומית נדירה. לא רק סאטירה חורכת, אלא גם טלוויזיה מצחיקה עד כאב בטן. היא הייתה חייבת להיות סדרה כל כך טובה כדי לתת לאיליין מ'סיינפלד' את התפקיד הגדול באמת בקריירה שלה.
בשנת 2006 השאלה "איך זה מרגיש להיות העורך של SNL" כנראה הייתה כל כך בוערת, ש־NBC השיקו לא אחת, אלא שתי סדרות שניסו לענות עליה. אבל בעוד ש'סטודיו 60' של ארון סורקין שרדה עונה, בקושי, 'רוק 30' של טינה פיי הפכה לאחת הקומדיות החשובות והמבריקות שאי פעם שודרו. ההשוואה בין השתיים מבהירה בדיוק למה: בזמן שסורקין הביא לדמויות חשיבות עצמית שנשארה לו בארגזים מ'הבית הלבן', טינה פיי ניצלה את הבמה כדי לספר לנו כמה מגעילים היא ושכמותה. ובתור מי שאשכרה הייתה שם ככותבת הראשית של SNL, פיי מתחה את הדמויות השבורות שלה לקצה ויצרה סטנדרט חדש של תסריט, שבו כל משפט הוא בדיחה, כל דמות היא אייקון, וכל פרק חי לנצח.
'אוז' יצאה שלוש שנים אחרי 'חומות של תקווה'. כמו אנדי דופריין, גם טוביאס ביצ'ר הוא חנון חמוד. נכון שאדביסי רצה לאנוס אותו אבל היי, ורן שילינגר בא להצילו, אלא שהוא עושה את זה בשביל לצרוב לו צלב קרס על הישבן. הסצנה הזאת מספרת הכל: זאת לא סדרה חמודה, כולם פה פסיכופתים - גם ביצ'ר הרג ילדה ולא באמת מרגיש חרטה. והצופים? הם התאהבו באנשים הכי אכזריים בכדור הארץ בסדרה שהגדירה מחדש את HBO.
לואי סי־קיי יצר עננה סביב שמו, אבל גם חתום על אחת הסדרות הכי חכמות ומצחיקות של דורנו. 'לואי', הסדרה שכתב, ביים, שיחק ולעיתים גם ערך, היא ביטוי ריאליסטי של עולמו הפנימי הפתטי, המשעשע וההו־כל כך אנושי. טלוויזיה היא או בריחה מהמציאות - או מראה של המציאות. לואי הגיע לדרגת מאסטר של האופציה השנייה. מצחיק כמה פעמים מצאתי את עצמי אומרת, "זה כמו בפרק ההוא ב'לואי'". הגאונות שלו טמונה לא רק בכמות הלא־נתפסת של רגעים אנושיים שהוא אורז בפרקים, אלא גם בפורמט: זו לא סדרה שיש בה סטנד־אפ – זו סדרה שהיא סטנד־אפ. זה חתרני, זה מצחיק, זה חשוף ועלוב להחריד – וזה, איכשהו, גורם לנו להרגיש שאנחנו פחות לבד.
גם ב־2016, השנה שבה 'אטלנטה' שודרה לראשונה, היה קשה למצוא על המסך יצירות מקוריות באמת. לא "סיפור טוב" או "סדרה חזקה" - לא היה מחסור בכאלה - אלא רעיון וביצוע שמעיפים את המוח. בא דונלד גלובר, שהיה מוכר בעיקר כראפר צ'יילדיש גמבינו וגם כטרוי החמוד מ'קומיוניטי', וטרף את הקלפים עם הזיה אחת משגעת על בחור חכם וכושל שמחליט לנהל את בן דודו הראפר המוכשר, ויחד עם החבר הסטלן שלהם הם מנסים לשרוד בג'ונגל שהוא אמריקה במאה ה־21. 'אטלנטה' הייתה לא רק מאמהות מהפכת הייצוג השחור בטלוויזיה (לצד סדרות חשובות כמו 'לא בטוחה'), אלא פריצת דרך אמנותית: איש לא ידע לנחש איך ייראה הפרק הבא, האם גם הפעם הוא יסרב לציית לחוקי הטבע וכמה זמן ייקח לו לצאת מהראש, אם בכלל.
זוהי סדרה שאני חוזרת אליה כל כמה שנים כדי לגלות כמה השתניתי. כל צפייה שונה מהקודמת, כי אני שונה. המוטיב המרכזי בה הוא כנות בכל מחיר, ובגלל שהיא כזאת חשופה זה כמו לקרוא יומן של בת אחת, מבריקה, יצירתית וקורעת מצחוק, שמנסה להפוך למשהו. הסדרה לא חפה מבעיות אבל זה גם הקסם שלה, היא פגומה אך לא מתנצלת: זאת אני, עם הבלבול, הכאב, השומן הבטני, האומץ לחקור ובינתיים להיראות מוזרה בעיניכם. כמו ששר גון בן ארי, "אני רץ אל הפיצוץ עם הגו־פרו, שתראו", לינה דנהאם במסע חייה ואנחנו מוזמנות לצפות מהספה.
סדרות גדולות באמת כמעט תמיד מתחילות לאט. 'הסופרנוס', 'שובר שורות', 'יורשים' - כולן העמידו למבחן את סבלנות הצופים, וזה השתלם להן. ל'הומלנד', שהתחילה כסדרת מקור בישראל ('חטופים' של קשת) ועברה לאמריקה, קרתה תקלה: העונה הראשונה שלה הייתה מושלמת, תופעה תרבותית עצומה, והסדרה אף פעם לא הצליחה לחזור לשיא הזה. ולמרות זאת, היו ל'הומלנד' עוד כמה עונות טובות, אמינות יותר מהעונה הראשונה, ובעיקר רלוונטיות למלחמות האין־סופיות של ארה"ב. קארי מת'יסון של קלייר דיינס נותרה אחת הדמויות הטובות אי פעם.
יום אחרי שג'ו ביידן הודיע על פרישה מהמרוץ לנשיאות, פירסם 'הניו יורק טיימס' מאמר של יוצר 'הבית הלבן', ארון סורקין, תחת הכותרת 'איך הייתי מתסרט את הרגע הזה'. בעצם הרעיון לפרסם מאמר שכזה, כמעט 20 שנה אחרי פרק הסיום שלה, נמצא כל המיתוס של 'הבית הלבן'. בדיעבד, זו אחת הסדרות המשפיעות ביותר אי פעם על החיים האמיתיים, כי אמריקה הליברלית עדיין מפנטזת בעיניים נוצצות על הנשיא בארטלט, בזמן שהמציאות שלה היא פרנק אנדרווד ו'בית הקלפים'.
"הכל משעמם?" תוהה פורשיה, העוזרת האבודה של טניה, ברגע נדיר שבו היא לא מיטרטרת בג'ונגל הנוירוזות של המעסיקה שלה, ועיניה ריקות כמו צדפה שנשלקה. אלבי, בן העשירים שנמצא גם הוא במלון האיטלקי היוקרתי, מתקשה להבין למה היא מוטרדת. כי איך בכלל אפשר לאתגר מציאות של ים טורקיז ודילמות כבדות משקל כמו האם יש כזה דבר יותר מדי אפרול שפריץ? אבל 'הלוטוס הלבן' נעה תמיד במטוטלת: אדונים ומשרתים, אמיתות ושקרים, חיים ומוות. מהתווים הראשונים של מוזיקת הפתיח הממכרת ועד כתוביות הסיום, 'הלוטוס' תובעת מהצופה לראות את כל הצדדים האפלים, המעוותים, הגרוטסקיים והאומללים. כי אתה יכול לברוח עד הריזורט הכי מפנק ומרוחק, אבל השדים והשלדים שבארון יבואו איתך גם לשם.
כמו פרק 9 המסורתי בסדרה שקמה ונפלה על טוויסטים בעלילה, כך גם השארתה של 'משחקי הכס' מחוץ לדירוג 25 הסדרות הגדולות של המאה ה־21 עד כה: שוק, הלם, וקצת חוצפה. הרי על פניו, אין שום אפשרות לדמיין את הטלוויזיה של המילניום הנוכחי ללא הסדרה שנצפתה על ידי עשרות מיליונים ברחבי העולם ושלטה ביד רמה בשיח התרבותי של העשור הקודם. מכאן, מן הסתם, נובע גם הצורך לנסות להבין ואף להסביר למה יצירות אחרות הועדפו על פניה על ידי אנשים שונים, מרקעים מגוונים ועם טעם אחר.
יש לכך כמה סיבות: ראשית, בסיכום כל העונות, 'משחקי הכס' הייתה סדרה לא יציבה, שאיבדה את האדג' (ובוודאי את אלמנט ההפתעה) ככל שהתרחקה מסדרת הספרים המקורית והסתיימה די בפיאסקו, שגם עורר את זעמם של המעריצים והמעריצות האדוקים. היא קבעה סטנדרט חדש ליצירות פנטזיה (שסמלו הוא כמובן הדרקונים) וגם לסצנות קרב (מ'קרב הממזרים' ועד 'הלילה הארוך'), אבל הידרדרה בעקביות באיכות הכתיבה וגם הגזימה לעיתים בהתענגות על האלימות, בעיקר כלפי נשים (וניכר ש'בית הדרקון' מהווה ראשית תיקון). ספק אם זה ישכנע את הטוענים שהעונש הראוי על הדירוג הנ"ל הוא עריפת הראש, אבל מותר לקוות שתהיו כנים עם עצמכם: הטיעונים כאן קצת יותר מנומקים מהפרק האחרון.
%20(Set).svg)