6.11

שחר, שחרון, שחרוד, בוּבּי הילד שלי האהוב שלי, שלנו. נפל אתמול 5/11/2023 בעזה. ילד פרח, מתיקות אין-קץ. חכם ונבון, עמוק כאוקיינוס, רוחני ורגיש. הלך לפני שהספיק לחיות באמת. כל כך הרבה תוכניות. כל כך הרבה שאיפות. כל כך הרבה אהבה שנגדעה לה כך פתאום. ילד אהוב שלי. שלנו. אני לא יודע איך אפשר להמשיך מכאן.

10.11

חמישה ימים. יום ראשון ההודעה, השמיים שנופלים. יום שני הלוויה, הספדים, בכי ללא הפסק. יום שלישי יושבים שבעה, חברים ועוד חברים ועוד חברים ועוד חברים ועוד חברים ומשפחה ומכרים וידידים וקולגות ועוד חברים וחיילים ואנשי צוות ומחלצים וכולם אוהבים ומקיפים ומכיניסטים וחיילים. יום רביעי כל כך הרבה אהבה וכל כך מהר כולם נהיים משפחה ולא משנה ימין ושמאל וכיפה או ציצית ועם ובלי - זה כל כך שולי. ואנחנו מצליחים לראות אחד את השני, להקשיב ולהיות רגישים ולקבל ולאהוב. יום חמישי עוד סיפורים על שחר, על האירוע, על המאמצים ההירואיים להציל את חייו, על הפציעה הקשה. וחוסר האונים. על החיוך שהיה על שפתיו ברגעיו האחרונים. והכאב הזה שלא מרפה, שמפלח והופך את הקרביים, שמשאיר אותך בלי נשימה. ועוד יד שמחבקת ועוד יד שמלטפת ועוטפת, שמחזיקה אותנו ומונעת לשקוע. כל כך הרבה אנשים מופלאים, חברים וחברות מכל המעגלים, מכל הזמנים. אנשים שרוצים פשוט להיות איתנו ולנחם ולעזור ולזכור את שחר. ואנחנו רואים אתכם, את כולכם, ומתרגשים איתכם ומרגישים אתכם ומקבלים את האהבה שלכם, גדולה ומנחמת.

12.11

היום קמים מהשבעה על שחר. אני מרשה לעצמי, בזהירות, לקרוא ולראות דברים שקשורים לפוליטיקה, להנהגה, למחאה, להאשמות הדדיות. כשברקע של הכול דם ההרוגים, הנרצחים, אזרחים וחיילים. וברקע של הכול חטופים, ילדים, נשים, גברים, קשישים, חיילים וחיילות. המילים הקשות של הכותבים מכאיבות, כואבות. מנסה לחשוב מה שחר היה עושה. מה היה אומר. הוא היה מניע את ראשו הגדול מצד לצד ואומר: ״לא למדנו כלום, פשוט לא למדנו כלום״.  כמה אנשים צריכים עוד למות כדי שנבין שאנחנו כאן ביחד. ואם לא נלמד לחיות כאן ביחד, כנראה פשוט לא נהיה כאן... החיילים שנמצאים בחזית ובעורף מבינים את זה. העם שמתגייס ומתנדב מבין את זה. הגיע הזמן שגם המנהיגים שלנו, מכל הצדדים, יבינו את זה. בבקשה מכם. רגע לפני שאתם פותחים את הפה, מקלידים, צועקים ומאשימים, תזכרו שמי שעומד מולכם הוא אחיכם, אחותכם, אביכם, אימכם. עם אחד.

19.11

שחרון מתוקון, עוד רגע וכבר עוברים להם שבועיים. אני מתחיל להכיר מקרוב את המושג ״גם וגם״. גם הכאב, הצער הגעגוע ובאופן מוזר שכזה גם, לפעמים, שמחות קטנות, הנאות קטנות. מוזר להרגיש בו-זמנית שני רגשות מנוגדים והופכיים. ההנאה מהשחייה בים ומהמראות המופלאים, ותוך כדי שחייה הגרון שנחנק בבכי עם התובנה, שוב, שאתה לא חוזר, שלא אוכל לחבק ולשוחח איתך. המושג השני שאנחנו לומדים להכיר, כל המשפחה, הוא ״כלכלת כפיות״ - האנרגיה לכל דבר נמדדת בכפיות, אני מרגיש אנרגטי וחיוני, ופתאום זהו, אין יותר, נגמר הכוח, צריך להתנתק, לנוח, ללכת לישון או פשוט לומר שלום לחבר שבא להיות. האנרגיה נגמרה. אין יותר כפיות לתת. מתרגלים לזה, מקבלים את חוסר האונים כשזה קורה. אתמול בדרך לעמק הירדן עצרנו לרגע בחניה של מסעדת מרינדו, מנסים לתפוס עוד רגע של זיכרון איתך מהפעם האחרונה שעברנו שם, מהפעם האחרונה שאכלנו שם. הכאב המפלח. הפחד, החשש מזיכרונות שיאבדו, מתחושות שייעלמו, ממראה פניך שיהפוך מטושטש. כשהתיישבנו באוטו, רוני אמר בבכי שאין לו על מי להישען עכשיו באוטו, אין את מי לדחוף על מנת לקבל קצת יותר מקום על המושב. בכינו יחד.  בדרך חזרה עצרנו לפק״ל קפה ליד הכנרת. להרגיש אותך רק עוד רגע. אחרי ששלחתי את התמונה בקבוצה המשפחתית, אודיה אמרה שהיא בדיוק יוצאת לפק"ל עם כמה חברות. ברור… בערב התכתבתי בסמס עם עוד אדם ששכח שאנחנו עם אחד, אני עושה את זה הרבה לאחרונה, בזכותך. מנסה להזכיר לי ולכולנו שהאובדן שלך לא יהיה לשווא, מנסה לזכור ולהזכיר שאנחנו עם אחד וכולנו (טוב, 99% מאיתנו) הבינו מול מי אנחנו עומדים ומה קורה כשאנחנו מסתכסכים בין עצמנו. שחרון, רק רציתי לשתף. עוד יום בלעדיך.

20.11

ערפל שכזה. ניסיתי להיזכר אם במהלך השבעה ראיתי חברים ומכרים שונים, אני מעלה את הפרצוף, מנסה למקם אותו במהלך הלוויה, השבעה, תמונה מעורפלת עולה, דיברנו? שוחחנו? השפתיים זזו? או שרק היה חיבוק? שבעה ימים שהם מחוץ לזמן. עוזרים לעבור את הכאב החד, המצמית, שרוצה לכלות אותך. שבעה ימים שבסופם משהו מתארגן, גלד עדין שכזה שמכסה קלות את הבור הפעור לרווחה. תמיד שאלתי את עצמי מה עושים עם מתאבל לאחר השבעה, איך פונים? מתי? לשאול לשלומו? איך הוא מרגיש? אז קודם כל תרגישו חופשי להתקשר, לקפוץ לקפה, לסמס או לפנות בכל דרך שבא לכם, אם אתם רוצים. לי אישית אין בעיה ששואלים אותי לשלומי או איך אני מרגיש, אבל יכול להיות שהתשובה שתקבלו תהיה צורמת. אפשר פשוט לשתף בתחושות שלכם ובדאגה. אפשר סתם לדבר על הא ודא. כל דבר טוב. רק אל תתנתקו/תתרחקו כי קשה לכם, זה יהפוך את זה לקשה אף יותר.

21.11

אתמול ב-20/11/2023, יום השחרור המיוחל של שחר,  קיבלנו את הטלפון שלו. באפליקציה ״פתקים״ מצאנו מכתב פרידה קצר מהילד האהוב שלנו. מכתב שהוא כולו שחר.
שחר, 8/10/2023: "אני לא ארחיב במילים כי אני לא מאמין בדברים האלה, יש לי רק בקשה אחת. אם קורה לי משהו, אני מבקש שתמשיכו בדרך שלכם, ליהנות מהחיים היפים והטובים ולעשות דברים שעושים לכם טוב ולעולם, לחשוב חיובי ולחיות חיים ממלאים ומספקים, ממליץ לקרוא 'הנזיר שמכר את הפרארי שלו' וספרים בסגנון ולפתח מנטליות ותודעה. זה בסדר להתאבל, אבל זאת המציאות וצריך לקבל את זה, וגם על דברים כאלה להסתכל כשיעור/ התמודדות/ איך שתקראו לזה. תודה על הכול ועל כל מה שעברנו, אני מעריך ואוהב מאוד, אלווה אתכם תמיד".

4.12

לפני שלוש שנים תכננו לנסוע לתאילנד, ואז הגיעה הקורונה. זו הייתה אמורה להיות נסיעה משפחתית לפני הגיוס של שחר. כשאפשר היה לקנות שוב כרטיסים, חשבנו מתי יהיה הזמן המתאים ביותר לנסוע שוב כמשפחה. בהחלטה משותפת עם שחר קבענו ל-25/11/23, חמישה ימים לאחר תאריך השחרור של שחר, כשהחזרה המתוכננת היא ימים בודדים אחרי שחרורה של אודיה חברתו. במהלך השבעה התלבטנו לגבי הנסיעה, חשבנו טנטטיבית שזה יהיה נכון לנסוע, ככל שהזמן עבר התגבשה ההחלטה לנסוע עם אודיה, הרגשנו שזה יהיה נכון לחמשתנו, לכאוב ביחד ולבד, לנסות להרגיש אותו איתנו עוד קצת. יש משהו שמסיח את הדעת, משרה שלווה בנסיעה למקומות רחוקים ואקזוטיים, לטעמים אחרים, לריחות שונים, לפרצופים לא מוכרים, ליציאה מהשגרה, מהמוכר. בינתיים זה עובד. ערבוב של רגעי עצב וגעגוע בלתי נסבלים לצד התפעלות ממראות יפים וחוויות חדשות. אנחנו מדברים על שחר הרבה, כמה הוא היה נהנה כאן, ומה היה עושה שם, מחפשים בשבילו מקומות יפים לקפה, למרות שגזייה טרם מצאנו, ומנסים להרגיש אותו איתנו בכל מקום שאליו אנחנו מגיעים ונמצאים. למרות הכאב ודווקא בגללו.

10.12

אתמול כשסיפרתי את אחד הסיפורים החוזרים שלי, אני בטוח שלכל אחד יש את הסיפורים האלה שמספרים שוב ושוב בסיטואציות מסוימות, ודריה זרקה את התשובה הנכונה לשאלה ששאלתי, פתאום זה הכה בי שיותר לא אשמע את שחר אומר לי ״אבא נו, כבר סיפרת את זה אלף פעם…״. והדמעות חנקו את גרוני באמצע הביס בארוחת צהריים במסעדה מהממת שמשקיפה אל ים אנדמן האקזוטי. ואחר כך, מאוחר יותר, התחלתי להריץ בראש את כל אותם דברים שלא אעשה או אשמע או אראה יותר.  ולא כדי להכאיב לעצמי, אלא כדי לזכור. זו רשימה חלקית.

• לקרוא לו בוּבי, בוּבוֹן, בבוּש, מתוק שלי, אהוב שלי.
• להתקשר אליו בבוקר, בצהריים ובערב רק כדי לשמוע את הקול שלו ולדעת שהוא בסדר.
• לחבק אותו כשהוא חוזר מהצבא, יורד מהרכבת, עולה לאוטו, נכנס הביתה, יוצא מהחדר, חוזר לחדר או סתם כי אני אוהב לחבק אותו.
• לשמוע אותו אומר ״כבר סיפרת אבא, מלא פעמים״ עם החיוך שלו.
• להעביר לו ביט.
• לבטל את ההעברה בביט שהוא שלח לי, כי זה נראה לי מיותר לקחת לו 18 ש"ח על משהו.
•  להתקמצן עליו על משהו שהוא ביקש, ואז להתחרט עם הרבה אשמה ולשמוע את ה״מעריך מאוד אבא״ שאהבתי כל כך.
• לקנות לו דברים באינטרנט, עם פייפל או סתם, ״אני אחזיר לך אבא״...
• לנקות אחריו את המטבח, את שולחן האוכל, את הסלון, את הכיור, למרות שבתקופה האחרונה הוא באמת השתדל, וגם הצליח, להשאיר נקי.
•  לאסוף את הכביסה שלו מכל מקום.
•  ושירה מוסיפה, לכבס את הבגדים שלו כשהוא חוזר מהצבא (והריח של מדים רטובים מזיעה, שסגורים שבועיים בשק הכביסה, אלוהים ישמור...).
• למצוא כל מיני דברים בכיסים שלו, שלא אמורים להתכבס.
• לתקן את מכונת הכביסה שנסתמת בפעם האלף מאותם דברים קטנים שלמרות החיפושים עדיין נשארו באותם כיסים.
• לחפש בקבוקי מים לשתייה במקרר ולמצוא את כולם בחדר של שחרוּל.
• לאסוף כלי אוכל שנשארו כמה ימים בחדר שלו.
• לסמס לו על כל שטות ולקרוא את התגובות שלו בהנאה.
• לחייך כשהוא הראשון, והרבה פעמים היחיד, שמגיב להודעות של סבא איתן (מוזמנים ומוזמנות לבדוק משפחה יקרה).
• לקרוא את ה״כל הכבוד אבא״ כשאני מעלה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית צילומים של מסלול השחייה היומי בים.
• ללטף אותו כשהוא מגיח מהחדר ונשכב על הספה בזמן שאני צופה בנטפליקס והוא מניח את ראשו הגדול בחיקי.
• לשכב לידו במיטה שלו בחדר, סתם כי הוא חסר לי, בזמן שהוא מסתמס עם חברים ולשמוע את ה״נו אבא אתה מפריע לי״ ולהמשיך לשכב כמובן.
• ליהנות מזה שהוא עדיין היה מגיע, ממש עד הסוף, ונשכב לידי במיטה, סתם כי היה חסר לו להרגיש.
• להריח אותו.
• להכין לו אוכל, לשתות איתו חצי בירה או שלמה, לאכול ממה שהכין, לשמוע אותו מספר על מה שהכין, לספר על מה שהכנתי ומה שיהיה בארוחת הערב או צהריים הקרובים ולהרגיש את הציפייה שלו לכך, או התסכול שלא יחווה.
• לדבר על מתכונים ואיך מכינים.
• לשלוח ולקבל תמונות של אוכל.
•  לראות ולהתפעל מצילומי הזריחה/שקיעה שלו, מהמעיינות, מהטיולים, מהחברים - ובכלל, להתפעל מיכולת הראייה והמבט המיוחד שלו שבאים לידי ביטוי בצילומים מרהיבים.
• לחייך לעצמי כשאני רואה את המבט האוהב שלו כשהוא מביט באודיה.
•  להרגיש את הלב מתרחב כשהוא מחבק את רוני ודריה.
• להרגיש את הלב מתרחב מהסקרנות האינסופית שלו. לראות אותו גדל ומשתנה ומשתנה ומשתנה.

11.12

סיום הטיול מתקרב. הצצתי בזיכרון ששירה כתבה על הקושי של שחר במציאת בגדים לפני הבר מצווה, והכאב שלו כשהבגדים לא היו במידותיו. בסוף הוא היה חתיך הורס. אבל זו לא הנקודה, הנקודה היא ששירה כתבה אל שחר, בגוף שני. כלומר, מספרת לשחר את הזיכרון. ואני כתבתי זיכרונות על שחר ולא אליו, והבנתי שאני צריך לכתוב בגוף שני. חזרתי למה שכתבתי, ושכתבתי, וזה חיבר אותי לשחר. זו הייתה שיחה חיה איתו שנתנה לי כוח, ופרטים נוספו מאליהם לזיכרון. והבנתי שזו הדרך להמשיך ולשמור אותו חי וקיים בתוכי, בתוכנו, פשוט לדבר אליו, לספר לו ולאפשר לו להיות חלק חי בחיינו, כמו שאנחנו מרבים לעשות, ולא להרגיש לא בנוח כשאנחנו מדברים עליו או אליו. אז אם זה יקרה איתנו תקבלו את זה, כי זו הדרך שלנו לשמור אותו חי בתוכנו. ואם יש לכם משהו לספר או לשתף עליו, אל תחששו לעשות זאת איתנו, אפילו אם יֵרדו כמה דמעות.

14.12

אני מניח שבימים רגילים הייתי כותב יומן מסע ומעלה תמונות מטיול המשפחה בתאילנד. אבל אלה לא ימים רגילים, ובמקום זה כתבתי יומן מסע בנבכי הנפש הפצועה ושותתת הדם שלי, לאחר לכתך שחר. הטיול שהחל לפני כמעט שלושה שבועות מתקרב לסיומו ומחר, למעשה היום בלילה, כבר נחזור ארצה. אני מתבונן לאחור, למקום בו היינו כולנו, כשלושה שבועות אחורה. פצועים "במצב קריטי", בלב, בנפש. הפציעה התבטאה גם בגוף, ברמות האנרגיה הנמוכות. הטיול שתוכנן להיות די אינטנסיבי איתך, שחר, היה חייב לעבור שינויים, לקבל את זה שלעיתים לא נוכל/נרצה לעשות פעילויות שלכאורה הן ״חובה״, להיות יותר רגישים לילדים ולאפשר להם לקבוע את אופן ואופי הטיול בהתאם ליכולותיהם. הביחד, ההיכרות עם אודיה המקסימה והאהובה, הזמן הזה, שהיה מחוץ לשגרה, רחוק מישראל, בארץ כל כך שונה, עם טעמים, ריחות ומראות שונים, אפשרו לנו להתחיל תהליך של החלמה, של קבלה של לכתך. הנזיר שפגשנו בימים האחרונים של המסע לא באמת חידש לנו דבר, אבל עצם האמירה של אותם דברים שנאמרו הכניסה סדר ושקט בנפשותינו. למעשה, היהדות אומרת דברים דומים להפליא למה שאמר הנזיר, ביחס לאבל, לעצב, לעשיית דברים טובים לסביבה ולחברה ולנו ולמשפחתנו. אנחנו חוזרים אנשים אחרים, ההכרה שאתה לא תחזור אלינו בצורתך הגשמית, שלא נרגיש את החיבוק שלך יותר, היא כואבת כל כך אבל יחד עם זאת ניתנת להחזקה, לא מרסקת עוד. האהבה שלנו אליך לעולם תישאר, ילד אהוב. אתה יודע את זה. אנחנו מבינים שהדרך הנכונה לנו לעשות זאת היא להמשיך ולחיות אותך, איתך.

15.12

הנחיתה בנתב״ג ותמונות החטופים בדרך לביקורת הדרכונים הזכירו לנו שחזרנו למלחמה. החופשה נגמרה. הניתוק שאִפשר לנו התחלה של החלמה הסתיים. חזרנו לישראל.  בדרך צפונה עברנו ליד חריש, הזיכרון מהמפגשים איתך שחר, בשבתות בהן נשארת במוצב ריחן, תפס אותי לא מוכן, ודמעות זלגו בשקט. כשהגענו הביתה תהיתי בלב, אבל גם בקול, איפה אתה? מי יעלה את המזוודות במעלה המדרגות כשאתה אינך... ובשעה שסחבתי את המזוודות הבכי הציף אותי ואת שאר בני הבית. באופן הכי טבעי שיש הלכנו כולנו לחדרך הריק, בוכים בקול, נשכבים כאיש אחד במיטתך כאילו לא עברו שלושה שבועות רחוק מכאן. המיטה הרכה, הגדולה, הנעימה שלך הכילה את הדמעות של כולנו עד שלאט-לאט הבכי שכך. חזרנו הביתה, והנוכחות החסרה שלך כל כך מורגשת. עכשיו מתחיל החלק הבא במסע שלנו בלעדיך שחר. חברה אהובה אמרה שעם הזמן הכאב על חסרונך יפחת. ואני עניתי, שאני לא בטוח שמישהו מאיתנו רוצה בזה. הכאב הזה מזכיר לנו את חסרונך, את המקום הריק הזה שלעולם לא יוכל להתמלא בך.

17.12

בחלום שיחקנו עם הרוח ועם ארגז קרטון גדול וצילמנו איך הוא כמעט פוגע בך וברוני. ורצינו לצלם עוד, והסברת לי כל מיני דברים על זוויות צילום ועל איך ומה עשית. ואז התעוררתי. ולא הבנתי למה לא המשכתי לחלום אותך. שחרון שלי. במהלך היום שירה ואני פגשנו חברים ומשפחה שלא ראינו כבר כמה שבועות, והבנתי שמשהו השתנה. למה אני לא מרגיש כלום? למה אני לא שמח לראות אף אחד? למה אני לא מרגיש געגוע? עברו שבועות וכלום. בדרך הביתה הבנו שנינו שאנחנו מרגישים כאילו אנחנו במצולות הים, והקולות והמראות עמומים. אם לפני הנסיעה הרגש שהאפיל על הכול היה היגון, ולאחר שהכאב שכך מעט נשאר רק ״אין רגש״. חשוב שתדעו שה״אין רגש״ לא אישי כלפיכם, חברים ומשפחה אהובים. אנחנו מבקשים שתמשיכו לחבק אותנו ולהיות וללוות אותנו, אפילו שאתם בוודאי מרגישים את זה ונראה לכם שאנחנו לא מרגישים. ואתם צודקים, אנחנו לא מרגישים, לא כמו לפני. ואולי עם הזמן יחזור הרגש, או יתעצב מחדש.  וכשחזרנו הביתה ופגשנו את רוני ודריה שמחנו שנינו לגלות שהתגעגענו אליהם, כמעט כמו פעם, אחרי יום שלם בנפרד.

20.12

אחרי האזכרה, כשהחברים סיפרו איך השפעת עליהם, הרגשתי עייפות ועצב וחוסר תכלית. לא תחזור, לא תיכנס בדלת בארבע לפנות בוקר. נכנסתי בשקט מתחת לשמיכה שלך, כשאחרוני החברים שלך עוד ישבו במרפסת עם שירה. ובחלום היית עם חברים, והרגשתי שאני רק מפריע לך, עם ה״מתי תבוא הביתה״, עם כל אותן פעמים בהן הרגשת שאנחנו לא סומכים עליך. וכשהתעוררתי הבנתי שזה שלב בהתבגרות. ואני מוקיר את השנתיים-שלוש האחרונות, שנפתחת אלינו ולאט-לאט שיתפת. אני מוקיר עוד יותר את חודש חופשת השחרור, שהיה טעימה ממה שיכול היה להיות אם היית נשאר, ההנאה ההדדית של כולנו מהיותך, האהבה, תחושת הקרבה והאינטימיות שכולנו חשנו. וכשנזכרתי בכל אותם חברים וחברות רבים, צעירים וצעירות, יפים ויפות, בתחילת דרכם, בדיוק כמו שאתה היית, הלב שלי התרחב, והרגשתי והבנתי שאתה חלק מהם, חלק מחייהם והם חלק מחיינו, חייך. שתי תמונות מחודש השחרור.

20.12

דברים שאמרתי על הקבר שלך בוּבי. היה מרגש, באו הרבה חברים, משפחה, מכרים. היית חסר. ביום שני 6/11/23, אחרי לילה בלי שינה,

"שחר, שחרון, שחרוד, בוּבּי הילד שלי האהוב שלי, שלנו. נפל אתמול 5/11/2023 בעזה. ילד פרח, מתיקות אין-קץ. חכם ונבון, עמוק כאוקיינוס, רוחני ורגיש. הלך לפני שהספיק לחיות באמת. כל כך הרבה תוכניות. כל כך הרבה שאיפות. כל כך הרבה אהבה שנגדעה לה כך פתאום. ילד אהוב שלי. שלנו. אני לא יודע איך אפשר להמשיך מכאן. מאז אנחנו מנסים ללמוד איך חיים בלעדיך, איך ממלאים חלל שאי אפשר למלא. איך מתמודדים עם הריק האינסופי הזה. אנחנו מגלים דברים שמעולם לא רצינו לדעת על כאב, על צער, על יגון, על געגוע בלתי נתפס, על חסר שמושך אותנו למטה ושומט את הקרקע מתחת לרגליים. ולצד זה אנחנו מדי פעם חווים רגעים קטנים של אושר, של אהבה, ואפילו רגעים זעירים של שלווה. זכינו להכיר את אודיה, ואנחנו לגמרי מבינים ושמחים על הבחירה שלך. שחרון, אנחנו מרגישים אותך איתנו בכל כך הרבה דרכים, בכל כך הרבה רגעים, בהבהובים בין אור וצל, בצלילים שלפתע מתנגנים, בתמונות שמופיעות בתזמונים מיוחדים. זיכרונות שעולים, לפעמים בהפתעה גמורה, כמו במהלך אותה ארוחה במסעדה באי יפהפה ומרוחק בתאילנד. פתאום החיוך השובב שלך עלה מול עיני עם המשפט ״אבא, סיפרת את זה כבר מלא פעמים…״, ואז הדמעות חונקות את הגרון. או כשאנחנו רואים שקיעה מהממת או מפל שנראה כמו גלויה ופתאום הקול שלך נשמע: ״וואי זה מטורף״. או כשמישהו עושה בשבילנו משהו באמת לא טריוויאלי, ואתה אומר מגרוננו ״מעריך מאוד״. ולפעמים הזיכרונות מציפים אותנו בגעגועים ובחוסר יכולת להכיל, כמו כשאנחנו נכנסים לחדר שלך ומתרסקים על המיטה שלך או כשאנחנו מסתכלים על תמונות וסרטונים שלך או שומעים סיפורים מחבריך או שומעים הקלטות שלך, של קולך ומסרבים להאמין שלא תחזור עוד, לא תיכנס בדלת ונחבק אותך חיבוק ארוך וחזק, לא נכין לך אוכל וניהנה מההנאה שלך ממנו. לא ניקח אותך או נחזיר אותך מהרכבת. לא נחכה ערים בלילות ללא שינה, עד שנשמע את הדלת נפתחת כשתחזור מבילוי בשעות הקטנות של הלילה. לא נתקשר אליך כמה פעמים ביום רק לשמוע את קולך. לא נצחק מהודעות הוואטסאפ המשעשעות שלך. לא נסתכל בהנאה במבט קצת אלכסוני, שלא תשים לב, על האהבה שלך לדריה ורוני, לאודיה. לא נתפעל יחד איתך מהמראה שלך, מהקשר שלך לסבא ולסבתות, למשפחה המורחבת, לחברים, ונישאר רק עם זיכרונות. אוהבים אותך ילד אהוב ויקר כל כך, מסרבים להיפרד ממך".

24.12

שחרוד, דיברנו על התפקידים שהיו לך במשפחה ולבדוק אם מישהו רוצה לאמץ חלק מהם (אף אחד לא, הם נשמרים לך). לפני כמה ימים אמרתי לשירה שהשולחן במטבח נקי מדי, אז שפכתי כמה טיפות של קפה, זה עשה לי טוב. כשהיית, השולחן אף פעם לא היה נשאר נקי, אבל ייאמר לזכותך שהשתדלת להשאיר אחריך נקי. גם אני וגם שירה היפר-ספונטניים, וידענו שאפשר לסמוך עליך שתמצא מקומות ששווה לראות. כשחיפשתי תמונות בטלפון שלך, ראיתי שהיית בקבוצת וואטסאפ של עיר בתאילנד שהיינו בה. בטוח שאם היית, היינו רואים עוד כמה אטרקציות יפות, עוד כמה מפלים שאסור להחמיץ, עוד מעיינות חמים נסתרים, וכולם היו באים, זה ברור.  כי אלה היו חלק מהתפקידים שלך, לתווך בין ההורים והילדים, לרתום את כולנו לפעילויות שונות ומשונות ולחפש דברים מעניינים לעשות בטיולים. גם בשבתות, אתה בוודאי זוכר שברגע שאתה החלטת לבוא איתנו לטיול או לפעילות כלשהי, דריה ורוני גם הסכימו לבוא, ״אם שחר בא אני באה…״. באוטו הייתם רבים על המקום בספסל האחורי, ואז הייתם נרדמים אחד על השני והלב שלנו היה מתרחב מאהבה. ועכשיו הוא נקרע מגעגוע, מכמיהה לרגעים הקטנים האלה.

31.12

במהלך השבעה, ארבעה ימים אחרי ששחר נהרג, אמרו לנו פתאום לי ולשירה שהגיע חייל שהיה בכוח הפינוי של שחר ושרוצה לדבר איתנו.  כבר הייתה לנו תמונה די ברורה של האירוע בו נהרג שחר – מחבריו, מנהג מכלית האספקה שנכח באירוע וגם מקצין שהיה חלק מהכוח שסייע בפינוי. נכנסנו איתו לחדר של שחר, רק שנינו, אני ושירה, לשמוע את מה שיש לו לעדכן. צעיר אבל לא ילד, עם מדים מאובקים, ללא דרגות, עם מבט חודר. הראל התנצל על האיחור בהגעתו ושבא מיד כשהשתחרר לרגע מעזה, אליה הוא חוזר אחרי הביקור, ואמר שהיה חייב לדבר עם הורי הילד המדהים הזה שמת לו בין הידיים, הילד שנכנס לו ללב בלי שהכיר אותו. ובאותו חיתוך דיבור כריזמטי תיאר את תהליך הפינוי של שחר; על הבחירה ברכב הזיבר המהיר והנדיר, כדי להגיע מהר לנקודת המפגש. על הכוח שיצא לפנות את הדרך מכלים כבדים לפני הגעת הזיבר עד לנקודת החילוץ. הוא תיאר את המאמצים ההרואיים של הרופא החטיבתי שנאבק על חייו של שחר, על הרגע בו הרופא ביקש לעצור את הרכב על מנת לבצע פרוצדורה מצילת חיים בחזה של שחר ההולך ומתמלא בדם, לעצור לרגע כי אי אפשר לבצע כזו פרוצדורה ברכב שנע במהירות בדרך לא דרך. הוא תיאר את הפנים היפות של שחר, את המבט השלו והחיוך שהיה על פניו לקראת מותו. ״אחי״, שחר אמר, מלמל בשעה שהחיים עזבו אותו כשחיוך על פניו. ״אחי״. שאלנו אותו שאלות לא פשוטות והתשובות של הראל היו כל מה שרצינו לשמוע, שבאמת נעשה כל מאמץ להציל את שחר, שהפציעה שלו הייתה חמורה מדי, נרחבת מדי ובלתי ניתנת להצלה. הוא דיבר שוב ושוב על האור שהקיף את שחר, שאפף את שחר. לאחר מכן הוא דיבר על תחושת האחדות בצבא, שלא משנה מהיכן כל אחד ואחד מהחיילים הגיע, כולנו יחד במלחמה הזו, כולנו מאוחדים כנגד אויב אכזר ומפלצתי. ואת מסר האחדות הזה צריך שיבינו גם האנשים שאמורים להנהיג אותנו ובמקום זה מתעסקים בשטויות. אמרנו לו שאנחנו כמוהו, מרגישים בעוצמה רבה את תחושת האחדות עם כל עם ישראל, זה לא משנה שאנחנו חילונים מכרמיאל ואתה איש עם כיפה סרוגה מהתנחלות ביהודה ושומרון. אנחנו אחים, אחים בדם. בדיוק כמו ששחר אמר. התחבקנו, ריח הצבא מהמדים של הראל היה הריח של שחר כשהוא היה חוזר מהצבא. לאחר השיחה שלנו הראל נשאר עוד כמה שעות איתנו לפני שחזר לעזה, להמשיך במשימה הקדושה של סיוע בפינוי פצועים ובלחימה. ביום שישי האחרון 29/12/23, י״ז בטבת תשפ״ד, הובא לקבורה סרן הראל שרביט ז״ל, בנם של יצחק ונוגה בכוכב יעקב. יהיה זכרו ברוך. תנחומינו מעומק הלב למשפחתכם, יצחק ונוגה והילדים, על אובדן בנכם המדהים. מי ייתן ותדעו להתמודד עם הצער הכבד על לכתו. וכולנו צריכים לזכור את המסר של ילדינו הנופלים – אחים אנחנו.

1.1

תחילת 2024. אני נזכר בתחילת 2023, כל כך הרבה יעדים, שאיפות; קפיצת מדרגה עסקית, נפשית… השחרור המתקרב שלך שחר. עולים לי שני תאריכים מהשנה הזו; פרוץ המלחמה הארורה ב-7 באוקטובר, ויום הנפילה שלך ב-5 בנובמבר. בתחילת השנה העברית דיברנו על תשפ״ד, שהחלה ימים ספורים לפני התאריך העברי שלך, שתהיה שנה של פריצת דרך. במקום קיבלנו חורבן, הרס, מוות. אולי בתחילת 2025 אביט על שנת 2024, שמתחילה בכאב, באובדן, בחוסר תקווה ובעצב, ואוכל לראות קצת אור.

6.1

היום אני לא מרגיש כלום. לא מתגעגע, לא כאוב, לא עצוב. לא חלמתי דבר בלילה, לא התעוררתי בבכי. לא מצליח להתחבר לכלום. נעלמת לי. רונה רמון כתבה בשירה "גלים" על הכאב שבא והולך וחוזר שוב ושוב. אבל בעיניי זה יותר דומה לגאות ושפל. כשהגאות עולה, היא מכסה את החוף ושום דבר לא עומד בפניה. כך גם הכאב, אופף אותי במשך שעות ארוכות ולפעמים ימים. סוחט ומתיש, מחשיך את העולם, מכסה על הכול. כלפי חוץ לא תראו דבר, אבל בפנים הכול צבוע בשחור. ואז ממש כמו השפל, הים נסוג ומשאיר את החוף חשוף, ריק ממים, יבש. יש חופים שנראים כאילו מעולם לא היה שם ים, ויש חופים שסימני הכאב, סימני הים, ניכרים בהם. וכל יום אני חוף אחר, חושש ומחכה לגאות, חושש ומפחד גם מהשפל. כמה שנים לפני שנולדת, פגשתי את הספר "עיקרון הרצף", בו כתוב שצריך לגדל את ילדינו מתוך אהבה ומגע רב בהרבה ממה שהרגילו אותנו (בטח כבוגרי הלינה המשותפת בקיבוץ), ותוך כדי זה לאפשר לילדינו למצוא את הגבולות בעצמם, כך שהם יגדלו להיות בוגרים עצמאיים, שיודעים לקחת החלטות נכונות להם. מעשית, בשנים הראשונות שלך זה כלל בעיקר לקחת אותך במנשא, בתקופה ההיא זה לא היה מראה שגרתי. ״הוא מצליח לנשום?״ הייתה שאלה שנשאלנו מספר פעמים ביום. ישנת איתנו במיטה, כמו כל ילדינו, ואפשרנו לך להכיר את עולמך, שמצד אחד תוכל למצוא את הגבולות ומצד שני לא תיפגע. ניסינו לדבוק בדרך הזו כל חייך, לאפשר לך לחפש ולמצוא את הדרך שלך, ויחד עם זאת לכוון אותך ולהנחות אותך כשחשבנו שצריך את ההתערבות שלנו. קראנו לך פורץ דרך, כי בכל שלב אתה היית זה שלימד אותנו להיות הורים והכריח אותנו להסתגל לשינויים בתהליך הגדילה וההתבגרות שלך. ניסינו לתת לך כלים איתם תוכל להתנהל בעולם. זה לא היה קל, היית נער סוער ולעיתים כועס, מתקשה לעיתים עם הגבולות שהצבנו, כשראינו שאתה לא עושה זאת בעצמך. אני זוכר לא מעט שיחות שבהן היינו מציעים לך להציב את הגבול בעצמך, כיוון שכשאנחנו נציב אותו בחוסר ברירה, הוא יהיה כנראה פחות לרוחך… במהלך י״ב שוחחנו על הבגרות, הנטייה הראשונית שלך הייתה לוותר על זה, שוחחנו על אפשרויות הבחירה שיהיו לך כאדם בוגר, כיצד להמשיך בחייך, בין אם ללמוד מקצוע, ללכת לאוניברסיטה, לעשות קורסים בשוק ההון, להתפתח מעבודה בעסק כזה או אחר, ושבעצם אם זה אפשרי, להגיע למקום בו יהיו לך כמה שיותר אפשרויות בחירה. לראשונה רצית, יחד איתנו, שנתייחס לעניין הקשב וריכוז שלך, ובסופו של יום גם עשית בגרות מלאה. זו הייתה ההתחלה שלך כאדם בוגר שלוקח אחריות על חייו, שבוחר מתוך מוּדעוּת את דרכו. בהמשך, המסע לפולין, מכינת מעשה בגליל, התפקידים שלך בצבא, כל אחד מהם תרם להתפתחות האישית שלך. ראינו איך אתה מתפתח לאיש צעיר ומדהים, שהולך לטרוף את החיים.

9.1

כשהגיעו הקצינים להודיע על מותך, הם מצאו את אמא שלך ואת רוני בבית. שירה, שרק בבוקר שוחחה בטלפון איתך והייתה כל כך מאושרת מאיך שנשמעת, אמרה להם בפתח הדלת: "לא יכול להיות, הוא חי. רק הבוקר דיברתי איתו״, עוד לפני שהם אמרו מילה, אבל העיניים שלהם גילו הכול. היא הכניסה אותם הביתה וביקשה מהם לחכות עם הבשורה עד שאגיע. בדרך הקצרה מהמרפאה חישבתי בראשי ששלושה קציני צבא יכולים לבשר רק דבר אחד. שלושתם ישבו על כיסאות, מולם רוני ושירה חבוקים על הספה. אני הצטרפתי לחיבוק, ולאחר שאריאל הקריא לנו את ההודעה הלקונית שחייבים להקריא, פרצנו שלושתנו, שירה, אני ורוני, בבכי מר. דריה הייתה בפעולה ב"קרמבו". רוני עלה לחדרו בוכה וכועס, אני עליתי אחריו ולאחר זמן קצר שירה הצטרפה אלינו וכך, זועקים מכאב, התחבקנו על המיטה של רוני. הבכי של שירה הפחיד אותי. עוצמות הרגש, ההתמסרות המוחלטת לכאב. בשעה שאני התחלתי כבר לחשוב מבין הדמעות, על כך שצריך להביא את דריה, צריך לקחת את הטלפון הנייד שהשארתי בחפזוני במרפאה, צריך להודיע לכל הקרובים, צריך להכין את המרפאה לשבוע של שבעה, צריך וצריך וצריך, שירה בכתה בחוסר שליטה או קרוב לכך. יחד עם הכאב החד שהרגשתי, הרגשתי את הכאב שלה, להרגיש ולא להרגיש את הכאב של אמא שנשאה אותך 9 חודשים ברחמה, שהניקה אותך שנה וחצי, שהייתה איתך מאז שנולדת ברציפות עד שיצאת לגן, שראתה כל שנייה בהתפתחות שלך, שהאכילה וקילחה וסידרה ודאגה ובכתה יחד איתך ברגעים לא קלים, בשעה שאני הייתי בא והולך, לעבודה, ללימודים. הבנתי שהכאב שלנו שונה. שהעוצמות אחרות, גם מתוך השוֹנוּת שלנו; אני יותר רציונלי, מאופק ובשליטה ושירה אמוציונלית יותר, רגישה, מביעה. הרגש הוא כוח-העל של אמא שלך ומקור הכוח שלי. ופחדתי מאוד מהשבר, ממה שהמוות שלך יעשה לשנינו כזוג, ממה שהוא יעשה לארבעתנו כמשפחה, לחמשתנו החדש עם אודיה. אני כותב את זה עכשיו, כחודשיים לאחר שהלכת, מהמקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו, מחפשים את הדרך בלעדיך, יום אחרי יום, מצליחים, לפעמים יותר ולפעמים פחות, להתמודד.

13.1

קצת אחרי שעברנו לכרמיאל ממכמנים, כשהיית בכיתה א׳, התחלת לעלות במשקל, אולי זה היה כחלק מתגובת פיצוי למעבר, מהקשיים איתם התמודדת בעצם השינוי. היית לוקח אוכל מהמקרר ומסתיר בכיסים שלא נראה, ניסינו להסביר לך שאתה מוזמן לקחת צלחת וללכת בגלוי עם האוכל לחדר בלי שום בעיה, אבל זה לא עזר. מאוחר יותר נפגשנו עם דיאטנית שדיברה איתך ואיתנו על הרגלי אכילה, אימך הסכימה להפסיק לקנות ממתקים מפתים. המשקל העודף לא הפריע לך להיות ספורטאי אמיתי, והחברים שלך אהבו אותך כמו שאתה. לפני הצבא, בלשכת הגיוס, קיבלת פרופיל 45 בגלל המשקל העודף - ״אם תרד במשקל, נעלה את הפרופיל״, כך אמרו לך. התחלת בתהליך של ירידה במשקל עוד כשהיית בכיתה י״ב, וכשנרשמת למכינת "מעשה בגליל" היעד שלך היה להעלות לפרופיל 97. עמדת בזה. בזכות זה התגייסת לקרבי. מאוחר יותר, במהלך השבעה, רבים מחבריך דיברו על ההשראה שקיבלו ממך, על הנחישות שלך שנתנה להם את הכוח לעשות שינוי בחייהם. את הבגדים הענקיים שלך מתקופת השיא העברנו הלאה. את הבגדים מתקופת הביניים לקחתי. אחר כך היית אומר לי כשהייתי עם הבגדים שלך, ״זה שלי״, ואני הייתי אומר בחיוך ״זה היה שלך, עכשיו זה שלי…״. את הבגדים שהתכווצו במייבש הייתי מעביר לך, יורד אליך עם ערימה שהוצאתי מהארון. ״שחר, מה אתה אומר על החולצה הזו? וזו? את המכנסיים האלה תיקח?״ כך היינו עוברים יחד על ערימת הבגדים, ומה שהיה עובר אישור היה נכנס לארון, השאר למיחזור. בשלב מסוים היה קשה לדעת אילו בגדים הם שלי ואילו שלך. ״אבא, למה החולצה שלי אצלך בארון?״, היית שואל ואני מתגונן ואומר, ״לא אני קיפלתי״, אבל מדי פעם, כשרציתי לגוון, הייתי מתגנב לארון שלך ולוקח חולצה נחמדה או מכנסיים יפים. כשהייתי הולך לעבודה עם החולצות שהעברת לי, עם סמל בית הספר, הייתה עוברת בי מחשבה שהייתי ממהר להדחיק, שאני ממש כמו ההורים השכולים ההם, שהולכים עם הבגדים של הילדים שלהם. והייתי אומר לעצמי שזה פשוט כיף להרגיש אותך דרך הבגדים. והנה אני היום, אחד מאלה, מההורים השכולים שהולכים עם הבגדים של הילד המת שלהם, עם המכנסיים שלך והחולצה והטריינינג שלך וגם הנעליים שהיית נועל. היה לך טעם מצוין בבגדים, הרבה יותר ממני. והבגדים האלה מסתירים את הנכות שלי, כמו כל אותם קטועי איברים שמסדרים את החולצה או המכנסיים או לובשים פרוטזה שמדמה יד או רגל, כך אני הולך עם הבגדים שלך ומסתיר את היותי קטוע-ילד. זאת נכות שקל יחסית להסתיר, בוודאי קל יותר מיד או רגל, אבל היא כואבת הרבה יותר, ועוד לא המציאו פרוטזה מתאימה שתחזיר אותך. כנראה גם לא בעתיד.

15.1

אני יודע שלא תחזור. אני יודע שלא תיכנס פתאום בדלת וכולנו נקפוץ עליך ונחבק אותך ולא נשחרר אותך עוד לעולם. אני יודע. אבל משהו בתוכי לא מוותר, ממשיך לקוות שאולי זה יקרה, בניגוד לכל היגיון, בניגוד לחוקי הטבע. אולי, כמו בסרטים, על המראה המכוסה אדים במקלחת יופיע כיתוב, משהו כמו ״אבא, אני כאן, לא הלכתי לשום מקום, תסתכל טוב במראה ותראה אותי״. ואז אסתכל ובאמת, שם מאחורי המראה אראה אותך, מחייך אלי. כבר שני לילות ברציפות אני חולם אותך. אתמול הגעת עם מדים, התלבטת אם להתקרב, שלא תכאיב לי ואז תיעלם. שלחתי אליך את ידי וחיבקתי אותך כל כך חזק, והמוחשיות שלך הייתה כל כך אמיתית, ודיברת אליי בתוך החיבוק והקול שלך היה אמיתי, נוכח, ממש שמעתי אותך. הרגשתי שאני שולט בחלום, שאני מתאפק מלבכות, כי אז אני מתעורר. וזה נמשך ולא רציתי לשחרר. בשלב מסוים ביקשתי ממך שתחבק גם את אמא וזה אכן קרה, התחבקתם שניכם בחלום שלי. והלילה, בחלום, במסיבה כלשהי פתאום הופעת. הפעם על אזרחי. וקפצתי עליך וחיבקתי אותך, ושירה הייתה לידי בחלום ושלחתי את ידי אליה והכנסתי אותה אל החיבוק המשולש שלנו, החיבוק שכל כך אהבנו לעשות. לפעמים, אם דריה ורוני היו בסביבה, זה היה הופך לחיבוק משפחתי חזק וכל כך מתוק. אבל הפעם זה היה רק חיבוק משולש, והכאב כנראה היה גדול מדי כי הפעם כן התעוררתי בבכי. מקווה שאולי יום אחד אחבק אותך באמת. ומבין - ומסרב להבין - שרק בחלומות.

28.1

כל לילה אני מתעורר בסביבות 04:00 או 03:00 לפנות בוקר, ולפעמים אפילו מוקדם יותר. מתעורר במעין ציפייה, ולפעמים בבכי. בודק את המיילים, גולש באינטרנט, בפייסבוק, אולי שם תהיה הידיעה שאני מחכה לה. אולי יום אחד או לילה אחד, כשאתעורר ב-04:00 סתם כך או למשמע הדלת הנפתחת, אתה תיכנס ותחזור אליי, אלינו. בדיוק כמו בכל אותם בקרים בהם חזרת אחרי בילוי ארוך עם החברים, ואני הייתי ישן נים לא נים עד שהדלת תיפתח. כך גם היום הלילות נים לא נים, ולמרות שאני יודע שזה לא יקרה אני עדיין מחכה שתחזור.

3.2

לֹא נִשְׂרַפְתָּ. לֹא מַתָּ בְּמַחְשַׁכִּים בְּלִי אֲוִיר לְבַד, לֹא הָיִינוּ צְרִיכִים קַעֲקוּעַ אוֹ צִלּוּמֵי שִׁנַּיִם כְּדֵי שֶׁנֵּדַע שֶׁזֶּה אַתָּה. לֹא חָטְפוּ אוֹתְךָ. לֹא הִשְׁחִיתוּ אֶת גּוּפָתְךָ. לֹא גָּרְרוּ אוֹתְךָ, לֹא הִסִּיעוּ אוֹתְךָ עַל אוֹפַנּוֹעַ, לֹא מָנְעוּ מִמְּךָ טִפּוּל רְפוּאִי, לֹא חִלְּצוּ אוֹתְךָ מֵהַהֲרִיסוֹת. לֹא קִלְּפוּ אוֹתְךָ מִדָּפְנוֹת הַטַּנְק. לֹא אָסְפוּ חֲלָקִים מִגּוּפָתְךָ, לֹא. בְּרֶגַע מוֹתְךָ הָיִיתָ עִם חִיּוּךְ. פְּנֵי הַמַּלְאָךְ שֶׁלְּךָ הֵאִירוּ. הָיִיתָ שָׁלֵם, עִם חֹר עֲנָק בְּבֵית הֶחָזֶה מִמֶּנּוּ זָלְגוּ חַיֶּיךָ. הָיָה לָנוּ מַזָּל. מָוֶת נָקִי. וַאֲנִי רַק רוֹצֶה שֶׁתִּהְיֶה חַי

4.2

לא הגיוני כל החרא הזה. איך יכול להיות שלא אשמע אותך יותר? אני מסתכל על תמונות ומרגיש את הגבול בינך החי לעצמך המת. מפחד לצנוח לתוך האין, לתוך הריק, תחושת מערבולת שסוחפת לחור שחור. מתי נחצה הגבול בין היותך לבין הפיכתך לחלק מדמיוני? מתי נחצה הגבול בין מי שהייתי, חי חיים רגילים, לבין מי שאני היום? אב קטוע-ילד שעננת אבל מלווה אותו. האם חלק ממני חצה איתך את הגבול? אחרת איך תסביר שאתה עדיין כאן בתוכי, חי?

7.2

רְגָעִים. שִׂמְחַת יוֹם הַהֻלֶּדֶת מִתְעַרְבֶּבֶת בִּדְמָעוֹת גַּעְגּוּעַ. חִבּוּק הָאָח מִתְחַלֵּף עִם חִבּוּק מִשְׁפָּחָה חֲסֵרָה. הַשָּׁמַיִם הַכְּחֻלִּים מַסְתִּירִים אֶת הָאֲפֵלָה שֶׁבִּפְנִים. הוֹרִים וִילָדִים אַחִים וַאֲחָיוֹת סָבִים וְסָבְתוֹת. כָּל כָּךְ הַרְבֵּה רְגָעִים חֲסֵרִים כּוֹאֲבִים שֶׁל חַיִּים עִם מָוֶת, וְאָנִי מְנַסֶּה לָלֶכֶת בֵּינֵיהֶם וְלָגַעַת בְּכֻלָּם, לֹא לִשְׁכֹּחַ

8.2

כשנהרגת לא מצאתי מילים לשירים. נראה שהן חוזרות.
‍
‍יום קבורתך
תַּכְרִיכִים, תַּכְרִיכִים לְבָנִים עוֹטְפִים אֶת לִבְּךָ, עוֹטְפִים אֶת גּוּפְךָ, ראשך בּוֹקֵעַ מֵהֶם כִּמְעַט כְּמוֹ בַּיּוֹם לֵידָתְךָ, חֲתִימַת הַזָּקָן שֶׁלֹּא גִּלַּחְתָּ מְכַסָּה קַלּוֹת אֶת עוֹרְךָ הֶחָלָק, חִיּוּךְ עָדִין נצוּר בְּשׁוּלֵי שְׂפָתֶיךָ, אַתָּה כָּאן אֲבָל לֹא, הַפָּנִים נפוּחוֹת הָעֵינַיִם סְגוּרוֹת, הָעוֹר כְּבָר לֹא וְרַדְרַד אֶלָּא כְּחַלְחַל אֲפַרְפַּר, הַשְּׂפָתַיִם שֶׁלְּךָ עֲדַיִן יָפוֹת כָּל כָּךְ, וּמִצִּדָּן קילוח טִפְטוּף עַדִין שֶׁל דָּם מַכְתִּים אֶת פָּנֶיךָ 

11.2

אולי אם אתרכז מספיק תיכנס בדלת? אולי אם אעשה מעשה טוב תשלח מסר?אולי כשאפרוץ את גבולותיי תטפח לי על השכם?אולי כשאעלה תמונה יפה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית תעשה לי לב? אולי כשאתקשר למספרך המנותק תענה? אולי תענה סוף-סוף להודעה האחרונה ששלחתי לך כשדרשתי בשלומך?אולי כשאשכב בשקט במיטה תלחש לאוזני? אולי כשאסע למקום רחוק תחכה לי שם? אסע לאן שתרצה. אולי כשתבוא אליי בחלומי לא אתעורר בבכי כי אינך

12.2

זִכְרוֹנְךָ לִבְרָכָה
זִכְרוֹנְךָ
לִבְרָכָה
אֲנִי מְנַסֶּה לְהָבִין
אֶת צֶמֶד הַמִּלִּים הַכֹּל כָּךְ שָׁגּוּר הַזֶּה
זִכְרוֹנְךָ לִבְרָכָה
זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה
זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה
אֶת זִכְרְךָ אֲבָרֵךְ
אוֹ אוֹתְךָ אֲבָרֵךְ?
זִכְרוֹנְךָ לְאָן יֵלֵךְ?
הַאִם זִכְרוֹנְךָ יָכוֹל לְהִשָּׁכַח
לְהֵעָלֵם
וְאָז מִמֶּנּוּ תִּלָּקַח הַבְּרָכָה?
הַאִם הַבְּרָכָה תְּלוּיָה בְּמִי שֶׁאַתָּה?
בְּמִי שֶׁהָיִיתָ
בְּמִי שֶׁזְכָרוּךָ
זִכְרוֹנְךָ לִ-בְ-רָ-כָ-ה
צֶמֶד מִלִּים כָּל כָּךְ שָׁגּוּר
מֻכָּר
שֶׁאֵין בֵּינוֹ לְבֵינְךָ דָּבָר
אֲנִי לֹא רוֹצֶה אֶת זִכְרוֹנְךָ לְבָרֵךְ
אֶלָּא אוֹתְךָ
בְּגוּפְךָ
לְנַּשֵׁק
לֶאֱהֹב
לְחַבֵּק
לִרְאוֹת
לִחְיּוֹת
לִהְיוֹת
אִתְּךָ
בְּלִּי זִכְרְךָ
קִבְרְךָ 

14.2

כשרק נודע לנו שנהרגתי, סליחה, נהרגת, שאלתי איך ממשיכים מכאן. איך אפשר להמשיך ולחיות, להמשיך ולתפקד אחרי המוות שלך. באותו ערב חבר קרוב שאל אותי אם צריך להפקיד את האקדח שברשותי, עניתי לו שלא, אבל את האקדח השארתי נעול כל השבעה, ליתר ביטחון. בלילה הראשון ניסיתי פשוט להמשיך לנשום, להכניס אוויר ולהוציא אוויר, להכניס ולהוציא. מדי פעם היו מינהלות שנדרשנו להן, למי להודיע, סידורי לוויה, טלפונים לעשות, הכנות לשבעה, דברים קטנים שלרגע הסיטו את המיקוד מהבור האינסופי שנפער. לפנות  בוקר בין 5 ל-6 בנובמבר הלכתי למרפאה לסגירות אחרונות. ניסיתי להיאחז במוכר. ואז באו המנחמים. מדברים ובוכים ומתחבקים, התחושה היתה שאנחנו אורחים בביתנו, בלי סידורים, בלי בישולים אבל עם חברים. תחושת החופש לאחר הקימה מהשבעה. ושבוע עבר בלעדיך ואנחנו עדיין נושמים. ואז ללכת לעבודה, לשים בצד את הכאב, לבכות בסתר, לנגב את הדמעות ולהמשיך לצעוד. מדי פעם לעצור לנשימה. עבודה, ילדים, משפחה, עשייה חדשה של שכול, אבל גם של חיים חדשים, שונים. טיפול, שחייה, טאי-צ׳י. ובתנועה הזו עולים גלים של כאב, של שחור, של בכי שנמשך ונמשך, וכל מה שנשאר זה זיכרונות ודברים שכתבת. והכאב ללא סוף. ואז, קטן-קטן כמו ניצן זעיר ועדין, נולד משהו חדש. מעין מערכת יחסים חדשה איתך. הרגשה, ודאות לא ודאית שאתה קיים-לא קיים. צירופי מקרים. הנפש מחפשת מחסה, לא יכולה להכיל את לכתך, ואולי מתוך כך אתה נולד בתוכי, בתוכנו, ואולי אי אפשר אחרת. כשאני חושב עליך, אני מרגיש אותך ובוכה איתך ועליך ואוהב אותך כמו קודם, ולפעמים לא, לא בוכה, ולא כואב, וחושב עליך בחיוך, והלב מתרחב, ולפעמים אפילו צוחק איתך ועליך, עם חברים ועם דריה ורוני ושירה, ואז אני בוכה וחסר אותך - כמו ״missing you״, כי המילה ״מתגעגע״ לא מעבירה את התחושה מספיק במדויק. ולפעמים אני לא חושב עליך ועסוק בשגרה, ותמיד ברגעים האלה מישהו מחליט לשים יד מנחמת ולהגיד שהוא חושב עלינו ועליך, ואני חושב - למה הם מפריעים לי ברגע הקטן שבו אני לא חושב עליך, דווקא כשאני עסוק בענייניי וחושב מחשבות שלא קשורות בך, ואני מהנהן בנימוס וממשיך לנשום. אז עכשיו אני יכול קצת יותר לענות על השאלה ששאלתי ביום מותך. חיים וחסרים, נושמים ומתים, כואבים ושמחים. מרגישים אותך ולפעמים לא. כמו שלימדת אותנו בחייך אתה ממשיך במותך. 

16.2

פעם אחת לא יצאתי מהאוטו לתת לך חיבוק. זוכר את זה? זאת הייתה הפעם האחרונה שלא יצאתי. אחרי שנפרדנו בתוך האוטו, נתתי לך מין חצי חיבוק כזה ונשיקה, יצאת מהאוטו, לקחת את התיק ואני נשארתי בכיסא, עוקב אחריך במבט עד שנכנסת לתחנת הרכבת. רגע לפני שהתנעתי ונסעתי משם ראיתי אבא נפרד מחיילת בחיבוק חם מחוץ לאוטו. כשנסעתי משם הרגשתי תחושת החמצה שהולכת וממלאת את חזי, הולכת ומקשה על נשימתי. אני חושב שהתקשרתי אליך ושיתפתי אותך בתחושה הזאת, שהייתי צריך לצאת ולחבק אותך, לא להתעצל, לא לאבד חיבוק יקר. הבטחתי לעצמי שזה לא יקרה שוב. מאז אותה פעם, שהייתה כשנה או יותר לפני שנהרגת, תמיד יצאתי מהאוטו כשנפרדנו וחיבקתי אותך בחוזקה, מנסה להרגיש אותך עוד רגע קט לפני שאתה חוזר לצבא. בבקרים בהם היית יוצא לצבא באופן עצמאי, הייתי משתדל להתעורר ולהיות איתך עוד רגע לפני שתיסע. הייתי שומע אותך מתארגן למטה, מנסה לשמור על שקט בחוסר הצלחה. הייתי יורד למטה להיות איתך עוד קצת, שואל אם אתה צריך עזרה, מזכיר לך שאולי כדאי לקחת את הנשק, מזיז את כוס הקפה הקר שהיית מכין, רגע לפני שאתה מעיף אותה לרצפה עם התיק הגדול שהיית מעמיס על גבך. לפעמים הייתי מציע להכין לך משהו לדרך, לפעמים היית מניד את הראש לשלילה: ״אני לא רעב״. ואני הייתי אומר ״אבל תגיע רק בערב, מה תאכל עד אז?״, ולפעמים התרצית: ״אתה יכול להכין לי משהו?״, ואני הייתי מחמם לחמנייה, מורח חומוס ופלפל צ׳ומה, מוסיף פרוסות כתף בקר וחסה, עוטף בניילון נצמד ומגיש לך, שתמצא מקום בו הכריך לא יימעך יותר מדי בתיק העמוס. ונפרד בחיבוק. ועוד חיבוק ונשיקה ועוד אחת. שלחת לי ברכת בוקר טוב. היום עם הופעת שעת לידתך, 12:22, באתר בו גלשתי, הרגשתי את החיבוק שלך, גם עכשיו.

20.2

רציתי לחלום עליך הלילה. במקום זה אני מדמיין איך אתה שוכב לידי במיטה, הראש שלך על היד שלי ואנחנו מדברים, ומדי פעם אני מנשק את הראש שלך ואתה מספר לי חוויות. מדברים על איך אנחנו נותנים למנהיגים להרחיק בינינו, ואתה מספר לי על החברים במכינה, ועל החברים שלך בצבא, ואני שואל אותך איך אפשר להשתמש במוות שלך לשנות משהו? אתה אומר ״אנחנו יכולים לשנות. כולם יחד באותה סירה. אחרת בשביל מה נהרגתי?״. אני נותן לך נשיקה ומתחיל את היום בלעדיך.

26.2

לא הרגשתי אותך הבוקר. חלול, ריק. שום רגש לא הגיע. נעלמת? מחפש סימנים. אולי פרפר יופיע, אולי שיר שמזכיר, אולי שעה מיוחדת, כלום. חיפשתי אותך בג׳קוזי, והרגשתי רק בועות וזרמים. אחרי השחייה יצאתי לעשות פק״ל קפה, שם בטוח אמצא אותך. אריח את הקפה שהיית מכין, שופך יותר מדי מהקפה, לטעמי, לתוך הפינג׳ן המלא במים וכשהייתי אומר שזה יותר מדי, היית עונה שזה לא מספיק ומחכה עד שהקפה ירתח ויגלוש, ״עכשיו זה מוכן״. והלב שלי היה עולה על גדותיו באהבה אליך ולמשפחה הקטנה והשלמה והמושלמת שלנו. ממש כמו הקפה. ועכשיו בפק"ל קפה שלי שמתי מעט מדי קפה, וכשהוא רתח הוא לא גלש והטעם היה דל ואתה חסר לי, והמשפחה שלנו קטועה וחלקית וחסרה וכבר לא שלמה בכלל, והטבע היפה כל כך מסביב לא עוזר. והכול לא מספיק, ובסוף כשרציתי להתחיל לארוז את הפק״ל אמרת: ״אתה רואה, היית צריך לשים יותר קפה״.

27.2

אני מנסה לא להיות אנוכי באבלי. לזכור ששותפים לו רבים. מרגיש את הזהירות של משפחתי הרחבה, יודע שהם כואבים כמוני. מנסים להישען פחות אבל לפעמים רוצים להישען יותר. מקבלים את הקושי שלי, ועם זה כל כך רוצים שהכול יחזור להיות כמו פעם. אבל איך? אתה לא תחזור.  כשאנחנו נפגשים הם התומכים, אבל אני רואה את הכאב בעיניהם, בחיבוק שמנסה לחלוק, כאילו שאפשר לחלוק יגון.  אני מנסה לא להיות אנוכי. אבל לפעמים הכאב שלי כל כך מעוור אותי ואני לא רואה כלום חוץ ממך.

4.3

הכאב מחוסר היכולת להתקשר אליך רק כדי לומר בוקר טוב או סתם לשאול לשלומך הוא פשוט בלתי נסבל. כמו כשהיינו משחקים ״כן, לא, שחור, לבן", כשהיית ילד וגם כשהיית נער, מנסים למשוך בלשון אחד את השני שיגיד את אחת המילים האסורות; ״מה הצבע של החלב״, ״היית אתמול בבית הספר?״, ״רוצה לשתות משהו?״ ותמיד צחקנו הרבה על הטעויות, סופרים מי יגיע ראשון לטעות החמישית ויהיה המפסיד. בצבא המשכתם עם משחק דומה, ורק המילים האסורות השתנו. כילד התקשית להימנע מאותן מילים שאסור להגיד, וסיפרת שגם בצבא לא היית כל כך מוצלח בזה, והרבה מהכסף בקופה שיועדה למסיבת השחרור הגיע ממך. אני ממש גרוע במשחק הזה, במיוחד עכשיו. כל מה שאני רוצה זה להתקשר רק לרגע סתם לשאול מה קורה ושתספר לי על כל מיני דברים, או שתשאל מה קורה עם האוטו, או שתאמר שכדאי להגיע בשעה זאת וזאת לבסיס, כי זה הזמן הכי טוב לקחת אותך למסעדה, או  שאעיר אותך מהשנ"צ, או שתגיד לי ״אבא אני לא יכול לדבר עכשיו…״. ולאחרונה הבנתי שאני לא יכול לשחק את המשחק הזה יותר, המשחק שבו אני לא יכול לדבר איתך, והחלטתי שפשוט אדבר איתך, כך סתם, בפשטות, בכל בוקר. ואם תחליט לענות תענה, ואם לא אז לא.

5.3

אני לא בא לבקר אותך הרבה. זה לא קל לי לראות את שמך על הקבר, ובכלל לראות את הקבר שלך לא עושה לי טוב, אבל מה אגיד, הוא ממש יפה. הפרחים פורחים, מבשרים את האביב. הלוח נקי, את השטח שסביב הקבר ריצפו לא מזמן. בדיוק הגיעו שני גננים וניקו וסידרו והשקו את כל חלקת הנופלים. נראה טוב. ראיתי שאת הקולה שהבאתי לך לא שתית. שכחתי לפתוח. אעשה זאת עכשיו. 

10.3

עשרה במרץ 1989, שם הכול התחיל. 35 שנים יחד. עברנו הכול. כששאלת אם ארצה לעשות משהו, כמו בכל שנה, הרמתי מבט וניסיתי להבין על מה את מדברת. "בכל שנה? מה?" - "עשרה במרץ", אמרת. "לא בא לי", עניתי. ואחר כך שאלתי: "ואם לא היינו? לא היה לנו כל הכאב הזה". "וגם לא כל האהבה, והילדים המופלאים שקיבלנו", ענית. ב-12:22 דריה שלחה תמונה של כולנו. להזכיר.

12.3

כמה אני אוהב להתחבק איתך. כשאתה חוזר הביתה זה הכי מתוק. בייחוד מהצבא. הדלת נפתחת ופתאום אתה בבית, וכולנו קופצים עליך. עם הריח המיוחד של הצבא ומדי הא'. אחר כך, כמעט בכל פעם שאתה יוצא: ״לאן אתה הולך?״. ואתה ענית ״לחברים/לפאב/לפק"ל/לים…״ - ״רגע, תביא חיבוק״, היינו אומרים ומתחבקים, מסניפים אותך, שיספיק לנו לשעות עד שתחזור מהבילויים. ואז כשאתה הולך - לפעמים ברכבת, לפעמים בבית, לפעמים ברחוב כשדרכינו נפרדו. העדפתי לקחת אותך לרכבת, לא משנה השעה וכמה מוקדם בבוקר, לגנוב כמה דקות איתך, לנסוע בכביש הריק, לקשקש על השבוע/שבועיים הצפויים, זה זמן האיכות שלנו. תמיד הייתה תחושה שהזמן לא מספיק, שהכול זז מהר מדי, בעיקר כשהיית בבית, ופתאום אתה צריך לחזור. חיבוקי הפרידה תמיד היו קצת ארוכים מדי. ״רגע, רק עוד קצת, תן להרגיש אותך רק עוד קצת". 

17.3

די. אני לא רוצה שתמות יותר. הבנתי. את האבל ואת השכול ואת הצער ואת האין והריק. הבנתי מה זה להיות בלעדיך. הבנתי. השיעור נלמד. החיים שהיו התהפכו. אני מישהו אחר. מי שהייתי לא קיים. לא רוצה. לא צריך. לא מעוניין. שחרר אותי מהמוות שלך. תחזור. בלי יותר מדי עניינים. תחזור. אתה לא מבין שבלתי אפשרי לחיות בלעדיך? לא אפשרי ולא נעים ואידיוטי, כן אידיוטי. גידלנו אותך, והיינו גאים ושמחים, ומלאי תקווה. תחזור. תפסיק עם זה מיד.  

21.3

״למה אתה לא מבקר את אמא? היא רוצה שתבוא גם אליה בחלום״. ״אני מפחד שזה ימוטט אותה. הנה, תראה איך היא כבר מאורגנת, אני פשוט לא רוצה לקלקל״. ״אל תחשוש. אמא תעמוד בזה. אני יודע את זה. אם היא עמדה בזה שהלכת היא תעמוד בהכול, אתה יודע איך היא. זה יעשה לה טוב. תתחבקו, תדברו, תבכו יחד. זה יהיה מדהים. ואז תבוא אליי בחלום, לעדכן״.

2.4

תנועות ומחוות שלך: כשהיית פוכר באצבעותיך. בדרך כלל כשהיית נרגש או נבוך. המבט האופייני מול המראה. הצביטה עם הרגל, ברור. כישרון שעבר מדור לדור, מסבא יעקב'לה ועד אליך. שרבוב השפתיים. כיפוף האצבעות לאחור. הזריקות בשש-בש. לחיצת היד כשהיית מנצח בסיום משחק השש-בש. האור שהיה מאיר את פניך כשטעמת מהתבשילים שלי. הגשת המצח או הראש לנשיקה. מנחי השינה המשונים שלך בכל מצב ומקום. שאיבת בקבוק המים וקימוטו עד תום. התנועות שלך במטבח. אחיזת סכין המטבח המעט משונה, החיוך. הגלגול המקצועי של הסיגריה. הגומות. הלחיים הוורודות (לא מחווה אבל שלך). סידור השיער לפני יציאה/אחרי המקלחת. התמונות הרבות שהיית שולח לי/לנו עם כל הפצעים, נקעים, חבלות, שריטות ועוד. המבט הביישן. המבט הכועס – אותו פחות אהבתי בוּבי. המבט האוהב. הפנים העצובות כשהיית חוזר לצבא. הפרצופים בתמונות. הדיבור המהיר כשהיית חוזר מהצבא. הדיבור הנינוח אחרי כמה ימים בבית. פתיחת הדלת האיטית כשהיית חוזר מהצבא, כאילו מנסה להיכנס בלי שנרגיש. והחיבוק

6.4

הלכנו להופעה של הדג נחש. בהופעות בבית המרזח בקיבוץ הזורע חונים בקצה כביש המערכת, כי הקיבוצניקים לא רוצים שתחנה בחניה של הקיבוץ, מבין אותם, וככה גם יש בונוס - החוויה של ללכת לאורך. היית אוהב את זה, אני בטוח. כמו בכנרת אצל סבא וסבתא. מתקרבים, שומעים את המוזיקה שלפני, כל הפרצופים נראים מוכרים אבל אף אחד לא מוכר. קיבוצניקים הם קיבוצניקים כי הם דומים? או שהם נהיים דומים כשהם מצטרפים לקיבוץ? אני מבדיל את עצמי מקבוצת המקור, למרות שגם אני בטח נראיתי מוכּר עם מכנסי הג׳ינס הקצרים שלך, הסנדלים התנ"כיות והחולצה מתאילנד שרשום עליה LOVE ו-❤️, והדפס הפיל ההכרחי. נכנסנו. דקות בודדות לאחר מכן התחילה ההופעה, מלא משפחות, ילדים. מכונה משומנת הדג נחש האלה, וואלה לא ידעתי. היית נהנה, זה בטוח. אמא הרגישה אותך רוקד איתנו, אני פחות. לקראת הסוף הם שרו ״יום שישי הגיע והוא בא בדיוק בזמן…״ ואני יושב מקשיב למילים, והדמעות זולגות, ופתאום הבנתי שפעם כשהיית כל כך חיכיתי לימי שישי ועוד יותר לימי חמישי, כשתצא מהצבא ואקח אותך מהרכבת או מכל מקום שתגיד, כמו הפעם ההיא שנסענו עד צומת מגידו ביום שישי בערב כי לאליעזר המג"ד שלך היה לו"ז עד מאוחר, וחיכית בצומת המפחיד הזה בחושך, ואנחנו היינו בלחץ להגיע לפני שאיזה מחבל יראה אותך (רק שבוע אחר כך היה שם פיגוע). אחרי קצת התברברות של ״איפה אתם, בתחנה לעפולה או לכיוון יקנעם?״, כשראינו אותך מתקדם עם התיק בצעדים הגדולים שלך, הלב שלנו קפץ מהלב ורץ לחבק אותך, וכמה שניות ארוכות אחר כך גם הגוף שלנו חיבק אותך, ככה שלושתנו מחובקים לצד הכביש בצומת מגידו. ועכשיו אני יושב בהופעה של הדג נחש, ביום שישי, עם השיר שנושא את אותו השם, מנסה לנגב את הדמעות הזולגות, להסתיר אותן בחוסר הצלחה מהמבט הסקרן של הילד הצעיר שרוקד לפניי עם שני חבריו, ובטח שואל את עצמו למה האיש הגדול והמזוקן הזה יושב בהופעה ובוכה.

8.4

בוא נדבר על כעס. אני יודע שיש לי חזות של איש רגוע, שלו, עם סבלנות אין-קץ,  אבל מי שמכיר אותי כמוך יודע שזה לא בדיוק. יש בי לא מעט ביקורתיות, חוסר סבלנות, שיפוטיות ורגזנות. כשזה היה יוצא עליך היית נעלב, מסתגר, לפעמים היית עונה בצורה פוגענית ולפעמים פשוט היית מסתגר עם משחקי המחשב, וכשהייתי נרגע הייתי בא אליך ומנסה עם הרבה רגשות אשמה להתנצל, לבקש התנצלות ולנסות ולדבר על כל מה שקרה בינינו בצורה נינוחה ולא כעוסה. בשנים האחרונות, לשמחתי/מזלי, המקרים האלה הלכו ופחתו. כנראה כי שנינו התבגרנו. מאז שהלכת אני מתקשה לשמור על איפוק. אני מרגיש לעיתים קרובות כעס שורף את חזי על שטויות; על פוסטים שדוחפים לי מראות שאני לא רוצה לראות, על נותני שירות לא אדיבים, על התנהלות הממשלה או הצבא, אבל גם סתם על אנשים בסיטואציות שפעם הייתי מעביר. ״יאללה, לא מעניין״, הייתי אומר, נושם ונרגע. ועכשיו זה יותר קשה. הכעס הזה, אני לא אוהב אותו, אני לא רוצה בו. אני רוצה אותך לידי, שתגיד לי שזה לא משנה, העיקר שאנחנו יחד, אוהבים.

9.4

אתמול היה קשה. לא יודע למה, אבל יש ימים שהחוסר שלך כל כך מורגש, כל כך בלתי נסבל. הכמיהה לך מציפה, מכסה, מטביעה את היש, את הנוכח, הכול מחוויר ביחס לאין שלך. הגעגוע מכביד, חסר תקווה, הציפייה שמשהו ישתנה, שקולך יישמע, שאוכל להרגיש אותך רק עוד פעם אחת, הציפייה הכל כך לא הגיונית הזאת אבל כל כך מוחשית, אמיתית, מתרסקת אל מול המציאות. מציאות בה פשוט אינך, ואז הכאב מכה בגלים-גלים, לא עוצר, לא משחרר, לא מרפה. לאחרונה התחלתי לראות אותך עובר במרפאה לומר שלום, כשהיית חוזר מהצבא עם המדים, או כשהיית בדרך לנסיעה לאודיה או לטיול עם החבר׳ה וביקשתי שתעבור דרכי שאחבק אותך. פתאום קול הבס שלך היה מרעיד את האוויר, הייתי מרים מבט או מסתובב אליך בהפתעה, המרפאה הייתה מאירה מנוכחותך והייתי קם אליך לחיבוק, שוכח את הלקוחות, את העבודה. לרגע אחד אני רק איתך, מחבק.  ואז אחרי שהלכת, נושם את חסרונך ומלא עדיין מנוכחותך. אתמול אחותך הגיעה. ״אבא״, בקול עדין ורך. הביקור הקצרצר שלה מילא אותי באהבה.

10.4

כשישבתי מול הנוף שנשקף מהר כמון לכיוון הכנרת נזכרתי איך היית מתלהב כמעט מהכול. ״אבא, קראת את המצע של זהות? יש לו רעיונות מדהימים על הזהות היהודית, על הפרדת דת ומדינה, על חינוך, נראה לי שאצביע לו״, אמרת ושלחת לי קישור למצע המפלגה, שאקרא. אחר כך היינו דנים על זה, לא הצלחתי לשכנע אותך שזו מפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה. ״יש משחק בשבת, נוסעים?״ שאלת ואני אמרתי בטח, חושב על ההזדמנות לזמן איכות איתך. ״אבא, עזוב את הטלפון, אתה מפספס את המשחק״, היית אומר לי, ואני הייתי מכניס את הטלפון לכיס, כי באתי להיות איתך ופחות בגלל הכדורגל, ואז השאגות עם עוד גול או ניצחון של מכבי חיפה, והאושר שממלא את החזה, ואחר כך ״המבורגר? שווארמה?״, הולכים לקניון הקרוב למצוא משהו לאכול לפני הנסיעה, כדי שכשנצא הפקקים ביציאה מהחניה ייעלמו. ואז ההליכה לכיוון השדה שהפך לחניה. ואחר כך הטלפון לאמא שלך. ״אנחנו בדרך חזרה״, היינו אומרים, ״כמה נגמר?״ אמא הייתה שואלת, כי היא אהבה לשמוע את ההתלהבות בקולך בניצחונות, ומוכנה לנחם בהפסדים. ובדרך היינו מקשקשים או שהיית נרדם ואני הייתי נוהג כשליבי מלא.  מדי פעם שם יד רכה על ראשך.

13.4

עכשיו המילים והכתב והאהבה שלך חקוקים על גופי. תודה לאודיה המדהימה שלך

14.4

זה קשה כל כך, הזמן שעובר אולי מראה שאפשר לחיות בלעדיך. אבל החסר, הגעגוע רק גדל, מתעצם. כאבי פנטום. אני מחכה לשמוע את קולך, שאלות שהייתי כל כך רגיל לשאול לא נשאלות. אתמול במשחק הבנתי שהיית הפרשן האישי שלי. מכיר כל שחקן, יודע לומר מי נמצא באיזו סיטואציה. לא זכרתי כמה היינו מדברים במהלך המשחק. ״מי זה מספר 15?״ הייתי שואל, ואתה היית יודע. ״אבא, רוצה נקניקייה/קולה/קרטיב?״, והיית הולך ואני, מתרווח על הכיסא, נהנה מזה שגדלת ואני לא צריך לעמוד בתור. ולפני שהפסקת לעשן. ״לגלגל לך?״ היית שואל, ואני מהנהן. כל כך רציתי שניסע ביחד שלושתנו, שלושת הבנים. ואתמול היית כל כך חסר.

22.4

״חסר פה כיסא, התעקשתי, ואליהו יסלח לי אבל היום הכוס הזאת מחכה לך״, אמרתי וקירבתי את הכוס המלאה לכיסא הריק. ״סַבְרִי מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּותַי…״. בקול חרב, ביד נטויה, בדמעות נקוות, צלחנו אט-אט את ההגדה. כל מקטע היה כמו מכה. כל ברכה את הלב צרבה. במקום שמחה והתרגשות חגיגית, השירים נישורו באי חשק, בפנים כואבות, בשפתיים חשוקות, ולא עזרה גם כוס חמישית. הקול שלך, החזק, בעל התו האחד, נשמע רק בדמיוני וחנק את גרוני. המרור כיסה על הכול. ורק הילדים חיפשו בהתלהבות יתרה את האפיקומן. אולי כדי לנסות להחיות את מה שאבד לנו השנה. אולי האפיקומן יצליח היכן שאלוהים נכשל?

25.4

דם המכבים פורח. הפרח האדום הזה שפריחתו מזכירה שיום הזיכרון מתקרב, תמיד אהבתי לגלות אותו פורח, מסמל את התוגה של יום הזיכרון, את השירים הרכים, הנוגים ברדיו, השקט שיורד כמו שמיכה על הארץ, מכסה על קולות הרחוב, העסקים שנסגרים מוקדם, ההתכנסות מול רחבת הטקס, המדבקות שהיינו שמים על החולצה עם התמונה של הפרח היפה הזה, הקראת שמות הנופלים, המשפחות השכולות שנפגשות ברחבת המכובדים, ואנחנו צופים בהם מרחוק, חבוקים, מרגישים אחד את השני, מתחברים לאובדנים האישיים שלנו, מנסים לדמיין את מה שעובר עליהם, ושומרים מרחק, שלא נדע, שלא נכיר את הרגשות האלה, את הכאב. ואז הצפירה וההתייחדות לדקה או שתיים, ואחר כך היום הסגרירי הזה שעובר לאט ומתחלף באירועי יום העצמאות השמחים. ועכשיו מה? כשהלכתי לבדי בשביל, מרגיש אותך פוסע לצידי ורואה יחד איתך את הפרח האדום היפה הזה, שאלתי את עצמי, למה בעצם אני צריך את היום הזה? הרי כל יום עכשיו הוא יום זיכרון, אני לא צריך את הטקס הזה כדי להתייחד איתך, נופל אהוב שלי. אני לא צריך את המוזיקה השקטה שמטילה צל על הלב, הלב שלי כל יום מוצל, בשמחות, בשגרה, בבקרים ובערבים, אתה איתי כל הזמן. אולי דם המכבים צריך עכשיו לפרוח כל השנה?